הפעם האחרונה שבה ניהלתי ויכוח פוליטי היתה לפני כמעט עשור. ישבתי במכונית חונה עם פעוטה שישנה בכיסא התינוק מאחור, משועמם למוות, גללתי בפיד, ראיתי פוסט מעצבן שבימים כתיקונם לא הייתי משקיע בו עוד שנייה, וצללתי בחדווה אל מחילת הארנב של ויכוח חסר תוחלת ועתיד. היה נחמד.

השבוע מצאתי את עצמי שוב מתווכח על המצב. בלי פעוטות ברקע, סתם בבית קפה עם חברה, אין צידוק ואין טעם, מעולם לא נוהל ויכוח בענייני אקטואליה שהסתיים בניצחון או אפילו הסכמה. איש מעולם לא ניהל ויכוח שבסופו הזדגגו עיניו של בן השיח, סימן בדוק להארה שנחתה עליו, שהיי, אתה גאון,הפכת את עולמי, מעכשיו אחשוב, אחיה ואצביע אחרת. 

זה גם לא היה דיון מעניין במיוחד. שני שמאלנים שמסכימים שרע מאוד פה, שהממשלה איומה, ועזה וכל זה. נקודת המחלוקת היתה על זיהוי הרגע המדויק שבו צריך לארוז ילדים ולעוף מפה. האם חצינו את הקו האדום? איפה נמצא בעצם הקו האדום? מי משרטט אותו? אנחנו ב-1939? 1932? וכו׳ וכהנה, כשאני בגדול טוען שעוד לא הגיע הזמן לנוס, והיא אומרת שאנחנו כבר כמה דקות טובות אחרי שעת השי"ן. 

ואחרי שסיימנו להתווכח ונפרדנו עצבנים אך כידידים חשבתי על הכל מחדש. קודם כל על הפוזיציה: לי יש ילדים גדולים למדי, כולם עם אופציות סבירות לגמרי לעוף מכאן אם צריך. לה יש צמד ילדים קטנים מאוד, והיכולת לזוז איתם למקום אחר מוגבלת ומורכבת. שלא לדבר על העובדה שמדובר בשני בנים, ומי לעזאזל רוצה לגדל את הילדים שלו כשבחדשות כל יום מותר לפרסום על מזבח קואליציה רקובה. בקיצור – אני פריבילג על מלא. מה אני רוצה ממנה, והאם סתם התגוננתי כי עמוק בלב אני חושש שהיא צודקת, ומה שמשאיר אותי כאן הוא הפחד לזוז ולעזוב את המוכר והידוע? 

אבל מעבר לזה הבנתי גם מה ויכוחי הסרק האלה משרתים. נכון שלא נשכנע זה את זו, נכון שנתעצבן קלות. אבל בדרך אנחנו מספקים לצד השני שק איגרוף קטן, דרך לאוורר ולהוציא פחדים וחרדות, לתת להן שם, להפוך אותן לפחות מאיימות. לא נשכנע ולא נשתכנע, אבל אולי לרגע קט נפחד פחות. זה לא מעט. 

מתחילים

טסנו לחופשה בלונדון. בביקורת הגבולות התפצלנו, נגה ותומר עם דרכון גרמני יוקרתי למסלול האוטומטי הקצר, סורקים במכונה ונכנסים לממלכה. אני עם הדרכון הישראלי המושמץ לתור הארוך, עם פקיד אנושי בסופו. תהיתי מה מחכה לי – יחס צונן עד משפיל, מבט מצמית, מהנהר עד הים! אולי אפילו איזה תשאול קטן בחדרון צדדי, סתם כדי להציק.  

הפקיד היה חביב להפליא. הוא שאל אם אני לבד, וכשהסברתי לו שהילדים שלי כבר גדולים ועומדים בתור נפרד הוא אמר בפסקנות שהם תמיד יהיו הילדים שלי. הוא שאל מה המצב בישראל, ומה האנשים חושבים על ביבי, ואם לדעתי הוא ישרוד בשלטון אחרי כל מה שקרה. החתים, החזיר את הדרכון ואיחל לי חופשה נהדרת. התאחדתי עם הילדים ליד איסוף המזוודות וסיפרתי להם על המפגש. ״אולי״, הציעה נגה בסרקזם, ״תכתוב על זה פוסט?״

מטיילים

מזג האוויר היה נעים והחלטנו לצעוד ברגל לטייט. בעודנו מנווטים התחלנו לשמוע את הרעש. חשבנו שמדובר במופע רחוב קולני במיוחד, אבל קשה לטעות בזמזום של המון עצבני. פנינו שמאלה ומצאנו את עצמנו בפאתיה של הפגנת ענק בלב לונדון. תיירים, כמונו, חצו את הכיכר מצד לצד בתוך המון סואן שהניף דגלי בריטניה. סרקנו את השטח בחיפוש אחר דגלי פלשתין. לא מצאנו. 

המשכנו לצעוד דרך הכיכר והמפגינים לכיוון המוזיאון, בדרך זיהינו גם דגל ישראל בודד. על מסך גדול נראה הנואם המרכזי, חובש מה שנראה כמו כומתה צבאית, מדבר בזעם, נראה כמו סצינה מ״החומה״, הסרט. עצרנו ליד דוכן קטן ושאלנו על מה בעצם ההפגנה. אישה חביבה למראה הורידה את משקפי השמש שלה כדי להתרכז בהסבר: ״אנחנו מדינה נוצרית, והחוקים שלנו נוצריים, אבל אנשים מבחוץ מנסים לשנות אותם״. נגה שאלה אילו אנשים ואיזה שינוי. ״מוסלמים, השריעה, את יודעת בתור אישה שלפי החוקים שלהם הדעה שלך שווה חצי מזו של גבר. אנחנו בסך הכל רוצים לשמור על דרך החיים שלנו, אבל התקשורת קוראת לנו פשיסטים ונאצים. זה נראה לכם הגיוני?״

הנהנו בנימוס, ״בטח נראה הגיוני, את כנראה קצת פשיסטית ונאצית, גברת״, אמרתי. לעצמי. היא שאלה מאיפה אנחנו. ״ישראל״. עיניה אורו והיא נפרדה מאיתנו בלבביות. חצינו את הכיכר, עברנו חבורת שוטרים, וראינו את הדוכן שבו קנו הבריטים חובבי המסורת את הדגלים שלהם. המוכר היה שחום, וחבש טורבן. בטח הינדי, אמרנו, לאו דווקא חובב מוסלמים. יש מספיק שנאה בין דתות לכולם. המשכנו לטייט. אחלה מוזיאון.

חוזרים הביתה

בבוקר יום הטיסה חזרה כתבו לנו מהארץ שאיזה מזל שהיום, כי בטח תכף מבטלים טיסות. חמישה ימים נמשכה החופשה שלנו, והכותרות שהצצנו בהן בין ארוחה לפארק גרמו לי להרגיש כאילו הכל מתפרק, ומהר. המרחק לא סיפק הקלה, להפך. כל מה שרציתי היה להגיע הביתה ולראות שהפינה שלי של תל אביב עוד עומדת על תילה, ותחושת האנרכיה-תחילת-הסוף שמשדר לי מסך הטלפון מוגזמת ומטעה. 

נחתנו בלי מחיאות כפיים, הגעתי הביתה והכל נראה כרגיל. החנויות היו פתוחות, המשלוח של וולט הגיע בזמן. כיף, אפשר לחזור לשגרה ולהתחיל לחכות לנקמה האיראנית חלק 2. עד החופשה הבאה.