בחדר הישיבות היו כ-20 אנשים מחמש מדינות ושלוש יבשות, חצי מהם ישראלים. הסתכלתי מסביב וחשבתי שלמעט שניים שלושה משתתפים קשה לנחש מי הגיע מאיפה. כולנו לבושים באותו סגנון, כולנו מדברים אנגלית במבטא סביר ומעלה, אשליה של אחידות ודמיון. 

ואז נשאלה שאלה. הדובר באותו רגע היה ישראלי שחי אי אילו שנים בארה״ב, עם אנגלית קולחת ומבטא מושלם. הפרטים לא משנים: הוא הסביר איך מתבצע תהליך עבודה מסוים, ועמיתה בריטית שאלה אם אפשר אולי לנהל את הדברים אחרת. ״זה״, הוא ענה לה באנגלית צחה, ״יהיה קצת ככה״, והרים את יד ימין מעל הראש, מכופף אותה כך שכף היד תיגע באוזן שמאל. רוצה לומר – וואלה, עקום. 

החדר נחלק לשניים. בפינה הכחולה, ואני בתוכה, הישראלים, אלה שהתנועה הבוטחת מצד אחד של הראש למשנהו היתה ברורה להם, סימן מוסכם ואינטואיטיבי. בפינה האדומה כל השאר, פעורי פה, בוהים באיש המתורבת לכאורה שמולם שהפסיק פתאום לדבר תאגידית אמריקאית ועבר לשפת הסימנים של ילידי האיזור המוזר, מחוץ לגבולות הקרופורייט, שהם מבקרים בו. 

יש משהו מתעתע ומרתק במפגש בין תרבויות שאני חווה על בסיס יומיומי. מצד אחד אנגלית היא השפה השלטת, וכולם משתמשים באותם מונחים, אמונים כולנו על המילון הבלתי רשמי של אומת ההייטק. יש סדנאות להתנהלות מול תרבויות אחרות, קודים ברורים, ניסיון שנרכש. ואז ברגע אחד היד קופצת מעצמה, באינסטינקט מקומי בסיסי קדום, שאין דבר בינו ובין סקיילביליות ואקו-סיסטם, פיילוטיים ואיי-בי טסטינג. העולם הגדול מצטמצם לחצר מאובקת של תיכון, או בסיס צבאי קטן. אשליה קטנה נסדקת, וילון מוסט. 

אחרי הסברים קצרים על כוונת המשורר חזרנו לנהל את הישיבה, והגענו למסקנות יפות באנגלית. מהחלון יכולנו להשקיף על שמי חורף אפורים, כמעט אירופאיים, גם כאן יורד גשם וקר, בדיוק כמו בשאר העולם, ולרגע אפשר היה לפנטז שאנחנו באמת חלק מכפר גלובלי קטן, מערבי ומתקדם, בלי תנועות ידיים מיותרות. 

זכרונות הם עניין מפוקפק ומתעתע. אחת הסיבות שבגללן התחלתי לקרוא שוב את ״עשיו״ של מאיר שלו היתה הזיכרון, או יותר נכון היעדרו. זכרתי שקראתי את הספר, זכרתי שאהבתי אותו, וזהו. עם אקדח לרקה לא הייתי יכול לתאר את העלילה, לנקוב בשמות הדמויות, כלום ושום דבר. 

התחלתי, ודי מהר הבנתי את מקור האמנזיה. ״עשיו״ הוא ספר על משפחה מורכבת ומסוכסכת, רדופת זכרונות וטראומות של עשורים. הוא גדוש בתיאורים מעברם של הגיבורים, שלפעמים משלימים ולפעמים סותרים זה את זה. הספר משחק עם פרספקטיבה וזיכרון, ומוגש על ידי מספר נכלולי שכבר בתחילת המעשייה מודיע לקורא: ״יש לומר את האמת: לפעמים אני משקר״. את הספר קראתי בשנות העשרים המוקדמות. היום אני מבין שלא הבנתי כלום. 

״אני לא מספיק צעיר כדי לדעת הכל״ אמר אוסקר ויילד. סביר שבגיל עשרים וקצת הייתי בטוח שאני מבין את הספר היטב. הוא כתוב נפלא, שלו מספר בו סיפורים שיש בהם ארוטיקה, אלימות ואוכל בשפה עשירה ועם המון ציטוטים, כולל זה שבתחילת הפסקה, חלקם בדויים. היה לי קל ליהנות ממנו ולדמיין שאני מבין את משא הזכרונות והעלבונות שסוחבים הגיבורים. אבל הפער בין להבין תיאורטית ולהבין באמת הוא עצום. אני מניח שקראתי והנהנתי ושכחתי. היום אני קורא והדברים נוגעים בפצעים ונקודות רגישות שלא היו קיימים אז. 

הפעם הראשונה שבה הבנתי את עניין התנודתיות של נקודת המבט ועומק ההבנה היתה בצבא. כמה שנים קודם לכן הייתי עם אמי במפגש עם חיילי השריון שפינו את אבי הפצוע מהמוצב בתעלה. אחד מהם סיפר איך אמר לו ״יהיה בסדר בחורצ׳יק״, ואבא שלי ענה משהו בנוסח ״אתה בחורצ׳יק״. בגיל 16 זה נשמע לי סתמי. בבסיס על מדים, מוקף בתרבות הפז״ם והצעירות של צה״ל, זה היכה בי – השמירה על איזושהי מראית עין של נורמליות באמצע הכאוס של מלחמה. זו היתה בעיטה של פרספקטיבה בבטן. 

החיים שלי לא לינארים. לכאורה הזמן נע מנקודה א׳ לב׳, מחלקת יולדות אל בית העלמין, אבל זו אשליה. למעשה הם מתקדמים במעגלים, בזינוקי תודעה קדימה ואחורה. מה שהבנתי לפני עשור מקבל פתאום צורה ותבנית חדשות, הסיפור משתנה כל הזמן. זה מוצא חן בעיני, האלסטיות הזו של הזיכרון. לכל הפחות זה הופך את הקריאה ב״עשיו״ למענגת במיוחד. 

באחד הערבים באמצע השבוע קנינו לתומר כרטיס לכיוון אחד לתאילנד. הטיול הגדול אחרי הצבא. ידעתי שזה מגיע, ועדיין החזה מתכווץ ומחנק בגרון ואל תלך, אל תלך.

גם אני התחלתי את הטיול שאחרי בתאילנד. בתקופה הפרהיסטורית ההיא פשוט נסעתי, בלי טלפון חכם, בלי מיילים. כל מה שהיה זה מכתבים – דואר ובול – רק קצת יותר מתוחכם מאותות עשן. זה נראה לי סביר והגיוני, ורק אחרי שנגה נולדה חשבתי על ההורים שלי, על מה הם עברו, על חוסר התקשורת, השליטה. המעבר החמקמק והנכלולי של הזמן, ופתאום הילד שהיה צריך אישור לצאת מהבית לחבר שגר באותה עיר מתעופף לקצת העולם, ותתמודדו.

לתומר יש ווטסאפ וג׳ימייל בקצות האצבעות, ולמעט פסגות הרים קיצוניות אין סיבה שלא נדע מה קורה איתו ולמה, כולל תמונות, באמצעות קסמי הוויי-פיי. זה אמור להרגיע אותי. זה לא. אין פה שיקול רציונלי, וזה לא משנה שאני סומך על האופי הצופיפיניקי המסתדר שלו. תושייה ויכולת זה נחמד, אבל העולם אכזר ומלא סכנות. צונאמי וסמים, שודדי דרכים ונהגים מפוקפקים, ומה לא. 

ועל זה אומרים לי אנשים חכמים – וכאן יותר טוב? כמה בטוח ושקט ורגוע במדינה המופלאה שבה הוא מסתובב כרגע? אין לי תשובה טובה. אני מניח שהייתי אמור לשמוח שהנה הוא מתרחק מהמקום הזה שנמצא במרכז לוח המטרות של מדינות וארגונים מאיראן עד תימן, מובל על ידי ממשלה מזעזעת שנהנית לראות את גלי הפשיזם מתגברים ועולים. לא עדיף איזה חוף בקופנגן? 

והנה עוד סיבה לדאגה, שהרוח הרעה שמנשבת פה תרדוף אחריו גם לשם בצורת שנאת ישראלים, מפגינים פרו-פלסטיניים וכל הג׳אז הזה. איזה יופי, אפשר להוסיף לאקסל החרדות שלי גם את זה. 

אני רוצה את הילד הקטן שלי בחזרה, שיסתובב פה קרוב. אין לי מה לעשות עם התוגה הקיומית הזו, אני מבין שזה מאבק אבוד נגד הזמן. במקום אני מוציא כסף על כרטיס טיסה, ותכף נקנה תרמיל ראוי וכל פריט ציוד הכרחי אחר, ונערך לתקופת הנדודים שלו ושל הלב שלי. אין מנוס, נעבור גם את זה.

היה רגע בזמן שבו הבנתי שזה לא עובד, למרות שחשדתי כבר קודם. הקרב בעוד שבוע ומפלס החרדה עולה ויורד בתדירות ומהירות של רכבת הרים, ואסטרטגיית ההתמודדות שלי היתה: פרופורציות.

שזה בגדול להסביר לעצמי בטון שקול שהיי, אני לא חטוף בעזה, כאן זו לא השואה, כבר קפצתי ממטוס בצבא, נולדו לי ילדים, היתה לי תאונת אופנוע, עשיתי כל כך הרבה דברים יותר מסוכנים ו/או הרי גורל מלהחליף מהלומות בכפפות ומגן ראש עם עוד אדם מן היישוב, למשך שש דקות בסך הכול.

וכל זה טוב ויפה ונכון, ולא מועיל בכלל. 

ישבתי על הספה, חצי שעה לפני אימון, והבנתי שכרגע, בעולם הקטן והצר שלי, זה הדבר הכי מלחיץ בנמצא, ושמה לעשות? יצורים רציונליים אנחנו לא. וכמו שאמר המר״ן ברוס ספירנגסטין על היחס שלו למוזיקה: מצד אחד זה רק רוקנ'רול, ומצד שני זה הדבר הכי חשוב בעולם. 

ונזכרתי בגיל ההתבגרות של נגה, ואיך ניסיתי לעזור להוריד את הלחץ ולאזן באמצעות המילה שהפכה לאחת השנואות עליה, מילת הפ׳, מה שכמובן הוביל לריבים וויכוחים, כי כשאתה בעין הסערה הפרטית שלך זה באמת לא משנה אם היא קטנה ומקומית, אם זה טורנדו שחי רק בסלון שלך בזמן שבחוץ שמש ושמים כחולים. כל אחד ורוחות הסערה שלו.

הלכתי לאימון, חטפתי והחטפתי, ולמחרת בבוקר שלחתי לנגה הודעת התנצלות על פעם. והפסקתי לנסות להדחיק ולעצור, והתחלתי לשחרר וללכת עם זה, לקחת את הלחץ ולתעל אותו בשמאל וימין אל השק. יאללה מכות.

באימון של יום ראשון הגר שאלה אם בעוד חודש אני רוצה לעשות קרב. הבנתי מייד שזו טעות, ואיזה לחץ, ולמה לחטוף מכות בפומבי, ואמרתי שכן, יאללה, קרב. אבל רק אם אני מקבל תוכנית אימונים. 

וכך הפך יוני לחודש שבו אגיע להתאמן שש פעמים בשבוע לפחות, פלוס לחץ נפשי שיילך ויגבר כי מי יודע מה יקרה (מה כבר יקרה? גג צלעות כואבות לשבוע או חמישה), והומור שחור מהחברים לאימונים. למה צריך את זה?

כשהייתי לקראת סוף השירות הצבאי נכנסתי לרשימת המתנה לקורס צניחה. זה היה צ׳ופר מקובל לוותיקים ביחידה שלי, שזה טוב ויפה, אבל לקפוץ ממטוס נראה לי לא סביר. רציתי לומר לא, אבל הייתי בן 20 וקצת, ולך תגיד בגיל הזה, בצבא הזה, שאתה מפחד. וחוץ מזה היי – רשימת המתנה, בטח לא אכנס, תכף השחרור, ויהיה בסדר.

שלושה שבועות אחר כך מצאתי את עצמי עומד בדלת של הרקולס מקרקש, מסתכל על הקרקע מגובה 400 מטר ולא מצליח אפילו לפחד מרוב שהכול נראה לי מופרך. בגלל זה אף אחד לא קופץ בצניחה הראשונה, את כולם דוחפים החוצה. 

והיה רעש גדול והיטלטלתי לכל עבר, ופתאום מצאתי את עצמי באוויר, בשקט מופלא, מרחף כמו שבן אנוש לא אמור לעשות, האדמה רחוקה מתחתי, שמים מעלי, מחוץ לקיום ולזמן.

כשצעדתי אחר כך עם המצנח מקופל איכשהו על הכתף לכיוון שטח ההתכנסות חשבתי שאם היו משאירים את הברירה בידי הייתי מחמיץ חוויה מופלאה בלי אפילו לדעת מה אני מפספס, והחלטתי שאחרי השחרור אקנה אופנוע, ובאופן כללי מאז אני מנסה להתגבר על האופי שוחר הספות שלי ולעשות מדי פעם משהו שמפחיד אותי. גם לחטוף מכות. 

כתבתי לתומר שאו שאכנס לכושר מוצלח ממש לקראת הקרב, או שאקרוס. ״לך על הראשון״, הוא ענה לי. כנראה שזו הגישה הנכונה, לקחתי. מתחילים.

זה היה ״יום גינה״ או אולי ״יום ניקיון״, איזה שקר כלשהו צה״לי טיפוסי. היה חם והורדתי את חולצת המדים, חושף טי שירט עם לוגו של מרצ, אז עוד מפלגה שמחה עם שאיפות לעתיד. פניתי להמשיך לעבוד ואז ניגש אלי המפקד. ״רשף״, הוא אמר לי בחביבות, ״בצבא לא מסתובבים עם ססמאות פוליטיות, גם אם המפקד תומך בדעותיך״.

עברו הרבה שנים מאז אבל הסיטואציה נצרבה במוחי. זו היתה הנזיפה המושלמת, בעיקר כי לא הרגשתי נזוף. לא הרגשתי שתוקפים אותי, לא חשתי את משקלו של ארגון ביורוקרטי מסואב על כתפי הצעירות דאז, לא נתנו לי סיבה למרוד או לדחות בבוז את הביקורת. הבנתי בדיוק מה המפקד מנסה לומר לי, בגובה העיניים: יש כאן שני תחומים שאסור שיתערבבו. ועכשיו תמשיך לנכש עשבים שוטים. 

קראתי השבוע על ואת הנאום של תת אלוף דן גולדפוס, שבו קרא למנהיגים להיות ראויים ללוחמים ולהקרבה שלהם בעזה. נזכרתי ביום הגינה ובמפקד החכם שלי, והרגשתי צמרמורת לא נעימה בעורף. אחר כך קראתי את התגובות בטוויטר ושאר רשתות חברתיות, חלקן על אוטומט – צייצנית משמאל בעד כי הוא קרא לאחדות, צייצן ימני מגיב שאת עופר וינטר היא לא היתה מגבה ככה – אבל גם בימין היו כאלה שמיהרו לחבק, כולל בצלאל סמוטריץ׳. אחדות, איזה יופי. 

מעבר לעובדה שהנאום של גולדפוס מלא קלישאות ואמירות כלליות שקל לכל אחד לאמץ באופן שנוח לו, הבעיה המרכזית שלו היא שנשא אותו קצין, אדם חמוש שמפקד על עוד המון אנשים חמושים. לא משנה על מי בדיוק הוא מעביר ביקורת, הנאום הזה מעמיד אותו בראש מדרון חלקלק. 

כשקצין בכיר דורש מהמנהיגים להיות ראויים – דורש, לא מבקש – נשאלת השאלה מה יקרה אם לא? אם הם יסרבו, או סתם לא יעמדו בציפיות שלו, מה שמאפיין פוליטיקאים מעת לעת, האם הוא יפרוש באכזבה מהצבא ויגדל ירקות, או יחליט להביע את התסכול שלו בדרכים אחרות? 

צייצן אחד כבר חזה איך גולדפוס מתפטר מרשות מפלגת העבודה אחרי עוד כישלון בבבחירות, וזה טוב ויפה ומשעשע, אבל כשאני רואה גנרלים שאפתנים משכשכים רגל בביצה הפוליטית בעודם במדים אני חושב על ההיסטוריה העגומה של הז׳אנר ברמה המקומית וברמה והעולמית, ומה שמתחיל כנאום חלול אך יפה על אחדות וכל הג׳אז הזה נגמר לפעמים בקריירה פוליטית מדשדשת, ולפעמים בדיקטטורה צבאית, איך שיוצא. אפשר ללבוש איזה טי שירט שרוצים מתחת למדים, כל עוד הם נותרים מכופתרים היטב.  

חמישים שנה למלחמת יום הכיפורים, ואני פופולרי מתמיד. יש לי הזמנות לחמישה אירועים שונים, איגרות מקצין חי״ר ראשי ושאר גנרלים בהודעות סמס, ואפילו ריאיינו אותי לכתבה על יתומי צה״ל שלא הכירו את האב שנהרג במלחמה. 

מכיוון שכל זה עושה לי רע החלטתי להשתמש בכוח-על המשפחתי, ולהדחיק ולחמוק מכל ספיחי הפסטיבל. אני מתכנן לא ללכת לקולנוע כל עוד אני עלול להיתקל בטריילרים ל״גולדה״ או ״המזח״, לדלג על הכתבות באתרים, ובאופן כללי להימנע. אלא שאמא שלי ראתה את ״האחת״ ולא ממש הותירה לי ברירה אלא לצפות. 

בפרק הראשון מתוך ארבעה מציגים את טייסת 201, ה-טייסת של חיל האוויר דקה לפני מלחמת יום כיפור. הם סלבס, חתיכים ונכונים. למועדון הטייסת מגיעים פוליטיקאים, שחקנים וזמרים. את יגאל תומרקין, שמפסל עבורם, הם לוקחים לסיבוב בפאנטום, המטוס הכי חדיש ויקר בחיל האוויר, כי למה לא? הטייס שזכה לכבוד מספר איך ביצע תמרונים פרועים במיוחד כדי להעניק לאמן חוויה. מה כבר יכול לקרות? 

התרסקות למשל. סימה קדמון, המראיינת, היתה פקידת מבצעים בטייסת. היא ואחד הטייסים מתרפקים בנוסטלגיה על תקרית שבה הוא הטיס אותה במטוס קל, החליט להפחיד אותה קצת, וריסק את המטוס. שניהם יצאו ללא פגע, ובתחקיר היא סיפרה שנגעה בסטיק ולקחה את האשמה עליה. אין מה לראות פה, בסך הכל כספי משלם המיסים בפעולה, טיוח ואי לקיחת אחריות, ויוהרה והיבריס עד קצה האופק. ישבתי מול המסך והרגשתי את הכעס מבעבע.

זו לא אשמת הטייסים. הם הרגישו כמו בני אלים כי מישהו גרם להם, בכוונת מכוון, להרגיש בדיוק ככה. הם הסימפטום, חוד החנית של מדינה שאיבדה קשר עם הקרקע, שהפכה לבריון שחצן שחושב שהכל מותר ואפשרי. כשמלחמה. פורצת והטייסים מגלים שהאויב לא כל כך טיפש, ושהם בני תמותה, התוצאה הרסנית. להם, לכולם, לאבא שלי. אי אפשר לפספס את הקו הדק שמחבר בין פסל-סלב שמקבל סיבוב על מטוס קרב לאובדן העשתונות ולכשלונות ברגע שמשהו משתבש בתחילת המלחמה.

באחד משלל טקסי יום הזיכרון שהייתי בהם לאורך השנים סיפרו לי שאבא שלי עצבן את החיילים שלו. הם הגיעו למילואים שהיו אמורים להיות מין נופש רגוע בסיני, הוא התעקש על כוננות ומוכנות. מה לזה ולצבא שמתייחס למטוס קרב משוכלל כאילו היה צעצוע חדש ומגניב. האמצעי היה אולי רובה מצרי, אבל מה שהרג את אבא שלי היה היהירות, והאטימות שליוותה אותה. 

מאמנת האיגרוף שלי הדפיסה על חולצה משפט של הטניסאי רוג׳ר פדרר – ״אני לא פוחד מאף אחד, אבל מכבד את כולם״. מדינת ישראל נתקעה על החלק הראשון, ושכחה את השני. ספק אם המצב היום שונה.

התקשורת שלי עם כוחותינו בחזית מתבצעת בעיקר באמצעות ווטסאפ. וי כחול, דיווח על שמירות, עדכון על שעות שינה, צפי להגעה הביתה. לרוב הכול בסדר, חוץ מהרגעים שלא, אלה שבהם נבעים סדקים. ודווקא אלה הרגעים שמעניקים לי שלווה.

תומר מעולם לא היה דרמטי. יש לא מעט דברים טובים לומר על פרופורציות ותפיסת מציאות בריאה. אבל פה ושם צריך להגביר ווליום. לפעמים הילד באמת רואה זאב, וכדאי שאנשי הכפר יבינו שלא מדובר באזעקת שווא, אלא בשיניים חדות בתוך פה גדול. וזה הפחד שלי. מה יקרה אם אחמיץ  את המצוקה, את רגע הקריאה לעזרה.

ולכן אני רגוע כשהוא מספר שבסך הכול האנשים אחלה, והתנאים, ובכן אחלה, ושהתפקיד בסדר ובכלל. אבל משהו מציק לי. וגם כשהוא מקטר בעדינות על עייפות ועל שמירות, או על שעות ביציאה בגלל איזו שטות, זה לא משקיט את הקול הקטן ששואל: אבל מה אם? מה אני לא יודע?

כי שקט הוא רפש. כל מנהל קהילות יודע שקהילה שקטה מבשרת רעות. אם ההמון מתלונן הכול בשליטה. אולם אם הוא שקט מדי כנראה שהוא משחיז סכינים לקראת מהפכה אלימה. אם הכל בסדר, משהו לא בסדר. אולי זו הסוואה, ניסיון להרגיע, להרדים. ואני לא רוצה להירגע, אני חרד לגלות שהייתי שאנן בדיעבד.

ולכן ברגעים הבודדים שהוא נסדק מעט, משהו בי משתחרר. כשהוא מספר על שביזות יום א׳, על תחושת מיאוס כללית מהדבר המגוחך הזה שנקרא צבא, כשזו לא עוד תלונה על אי נוחות לוגיסטית אלא קושי אמיתי, ייאוש קל מהסוג שכל מי שצלח את השירות בצה״ל מכיר. רק אז אני מצליח להאמין לכל מה שבא קודם. לגישה הבריאה והמדודה, ליכולת להכיל ולראות את הדברים כמו שהם. הסדקים הקטנים הם מה שהופכים את התמונה הגדולה לשלמה ואמינה.

ואני נרגע. עד הפעם הבאה.

אחד השותפים לחדר שלי בצבא היה בחור בשם אבנר, מהאנשים המקסימים שנתקלתי בהם מעודי. טיפוס שנוצק בתבנית חד פעמית, שילוב של הומור ותמימות וגישה שונה ומשונה למציאות. ומכיוון שאהבתי אותו ממש הסכמתי לבוא איתו באחד מסופי השבוע להופעה של חבר שלו באולם קטן בתל אביב.

ההופעה דכדכה אותי. אבנר ישב לידי, עיניים בורקות בהתלהבות, ואני חשבתי לעצמי שהחבר שלו לא יודע לשיר – קול צפרדעי, אפס כריזמה, מילים ילדותיות. כמה עצוב שלחבר של אבנר – ובעיקר לאבנר – נכונה אכזבה מרה. עדיף לחבר זמר שיתחיל לבדוק כיווני קריירה חלופיים.

החבר היה מן הסתם אביב גפן, והערב ההוא הפך לרגע מכונן לגבי ההערכה העצמית שלי כחוזה עתידות. הבנתי שאני לא מבין. שלאנשים אחרים יש אולי את הכישרון לזהות יהלום מסתתר בגוש פחם, אבל אני אראה רק שחורות. שכשאני מנסה להביט קדימה אל העתיד כדאי שאעשה זאת בזהירות וחשדנות. 

הגישה הזו קיבלה חיזוקים פה ושם לאורך השנים. מקום העבודה שלי למשל – אני לא חושב שהייתי משקיע בסטארט אפ שמציע להשתמש בחכמת ההמונים כדי למפות דרכים. אין בזה שום היגיון, זה יתרומם כמו צפלין מעופרת. 

אביב גפן עסוק עכשיו בלהתחנף למתנחלים, אחרי תוכנית עם אייל גולן, אחרי סדרת טלוויזיה פאתטית ועוד ועוד ועוד. מבט לאחור על הפיאסקו המתגלגל שנקרא הקריירה שלו גרם לי לחשוב מחדש על יכולות חיזוי העתיד שלי. מה אם הטעות לא היתה בשיפוט שלי באותו רגע? מה אם ראיתי את האמת כפי שהיא באולם התל אביבי הדחוס ההוא, אבל החמצתי את הצייטגייסט, לא זיהיתי את היכולת של גפן הצעיר לרכוב על מגמות ואופנות, ובטח שלא צפיתי את רצח רבין וילדי הירח משדרגי הקריירה של האיש. 

ומה לגבי ווייז? האם בלי האייפון – שהושק שנה אחרי הקמת החברה – והמהפכה שהוא בישר היא היתה חווה את אותה הצלחה? ומה לגבי הכישלון של אפליקציית המפות של אפל, שהובילה את המנכ״ל טים קוק להמליץ למשתמשים לעבור לווייז, ולזינוק מטורף בהורדות? ומן הסתם היו עוד צמתים ותחנות בדרך, עם או בלי קשר לחזון של המייסדים. ההיסטוריה היא כאוס ומקריות, שרק בדיעבד נראים פתאום סדורים והגיוניים.

אני בטוח שיש אנשים שקוראים את המפה טוב ממני, שמודעים לגורמים וזרמים תת קרקעיים שאני מחמיץ. אבל בסופו של דבר גם הם מוגבלים על ידי הבלתי נודע והבלתי צפוי. תראו לי את האיש שתכנן את 2020 מתוך מחשבה על מגיפת פתע שתצוץ מסין ואציע לו לעבוד בחברה שלו בכל תפקיד, גם לחלק תה יהיה אחלה. 

הבעיה באולם הדחוס ההוא לא היתה כישורי החיזוי המסוימים שלי, אלא המציאות עצמה, על כל החלקים הנעים והבלתי נראים שלה. חיזוי הוא להטוט קוסמים נכלולי, חכמת הבדיעבד, חותם כשרות שההצלחה מטביעה על המצח של הזוכה המאושר בהגרלה. לא נותר לי אלא לאחל בהצלחה לאביב גפן במסע אל לב הקונצנזוס הנכחי, ודש לאבנר, היכן שלא תהיה.