כשהגעתי למספרה עמדו בכניסה שני אברכים. לרגע חשבתי שמדובר בתחפושת, הם היו צעירים – סוף תיכון? גיל גיוס? – והבגדים השחורים נראו כאילו הושאלו מהסט של ״שטיסל״. הם הגיעו כמה דקות לפני, מצוידים בסופגניות, חנוכיות ונרות. 

חנוכיות ברבים. המטרה היתה לא רק להזרים את הספר שלי להדלקת נרות זריזה, כיפה על הראש והכל, אלא גם לוודא שלכל שאר באי המקום יש את האמצעים לקיים את מצוות החג. אחד מהם פנה אלי. ״הדלקת נרות היום? יש לך חנוכייה?״ והוא היה נחמד לכאורה, כוונותיו טובות, ואני הרגשתי משהו בפנים מתכווץ ומתקשה ומתרגז.

כמה שעות קודם לכן רכבתי בשדרות בן ציון וראיתי דוכן תפילין, וחשבתי לעצמי שמוזר, אני עובר כאן כמה פעמים בשבוע וזו היתה הפעם הראשונה שבה דוכן כזה צץ כאן. וגם אז הרגשתי אי נוחות, חדירה למרחב הפרטי שלי בלי התראה והסכמה. 

אני אוהב להדליק נרות חנוכה עם הילדים, אני מבין את היתרונות של מסורת וקהילתיות. אבל אני רוצה לעשות את זה במקום ובזמן שאני בוחר. בתקופה האחרונה, ביתר שאת אחרי השבעה באוקטובר, הסממנים הדתיים מסביבי, מתודלקים בכותרות על מעשי הממשלה האיומה שלי, מעוררים בי כעס וחרדה. 

אני לא יודע אם הם מתרבים, או שאני מבחין בהם יותר. בחמישי יצאנו לבר ובדרך ראינו המון כיפות, דוכנים עם חנוכיות, חרדים עם מגשי סופגניות, כל זה בלב תל אביב החילונית והליברלית. החברה שלי הציעה נקודת מבט חיובית: אנחנו במקום היחיד בעולם שבו יהודים יכולים להחצין את הזהות שלהם בלי חשש. והרי זו הסיבה שלשמה התחיל הניסוי הציוני, לא? 

זה נכון, וזה יפה, אבל ההחצנה הזו הולכת והופכת לתוקפנית ותובענית יותר ויותר. כשהחב״דניק הצעיר שאל אותי אם יש לי חנוכייה זה נשמע כמו דרישה יותר מאשר כמו הצעה לסיוע. כמו כל מאמין – באלוהים, בלאום, בטוהר גזע – הוא בטוח שיש רק אמת אחת, ואם אני לא מקבל אותה אני במקרה הטוב תמים וטועה, ובמקרה הרע אויב. ואיכשהו בכל פעם שדת משיגה לעצמה טריטוריה וכוח המעבר מחופש הפרט למסע צלב מגיע מהר למדי. כשהבטתי בחב״דניק חשבתי שהיום שואלים אותי אם יש לי חנוכייה, ובעוד שנתיים שלוש ינקשו על הדלת שלי כדי לבדוק שיש, ולהעניש אם לא. זה לא נראה לי. 

נ.ב ״רצח כתוב היטב: התעורר, איש מת״ בנטפליקס הוא לכאורה תעלומה בלשית משעשעת ועתירת כוכבים, אבל בסרט מסתתרת אמירה יפה וחכמה על דת, על התפקיד שלה בעולם, ועל איך משחיתים ומנצלים אותה ואת המאמינים. מומלץ, לא מעט בזכות ג׳וש אוקונור המעולה והחתיך. 

 אף פעם לא אהבתי את הדגל, לא את דגל ישראל ולא דגלים אחרים. דגל היה סמל למשהו ממוסד, תחום, כפוי. לאומני, עם רמז לתרועות מלחמה ועשן. 

הדגל הישראלי נולד ב-1897, במושבה ראשון לציון, אומץ כדגל הציונות, ומשם המשיך בדהרה לפסגה, עוקף הצעות עיצוב אחרות כמו שבעת הכוכבים של הרצל, והופך לדגל הרשמי של המדינה ב-1948. על פי וויקיפדיה הוא מייצג את המדינה, ריבונותה, מוסדותיה ואזרחיה. לגבי הסעיף האחרון אני לא כל כך בטוח.  

הדגל בשבילי היה טקסי יום הזיכרון לאבי המת, מיתוס יפי הבלורית והתואר, פסאדה של אחדות והקרבה שמסתירה בקושי מחדלים ויוהרה ושכול ויגון. הדגל מתנופף מעל, פוליטיקאים ואנשי צבא נואמים קלישאות על המשקל, ובקהל יושבים הפצועים וההלומים והנטושים. ועכשיו נא לעמוד לשירת התקווה!

הדגל היה המערכת, השיטה, The Man. הממסד המושחת, האנשים ששרים את ההמנון בזמן שהם גונבים ומספחים. הדגל היה שמיכת כחול-לבן קצרה מדי, שלא מצליחה להסתיר את הפילוג והשיסוע, הגזענות והרוע. הדגל, כל דגל, הוא הסמל ללאומנות, הפרדה, חלוקה מלאכותית של בני אדם לקבוצות וקדימה למלחמה. הדגל הוא דגל הקונפדרציה האמריקאי שנועד להזכיר שהשאיפה לבדלנות, לעליונות של קבוצה אחת על אחרת, לא עברה וכנראה גם לא תעבור מן העולם.

וכהרף עין, במהלך מיתוגי גאוני, הפך דגל ישראל לסימן הזיהוי של האנרכיסט המצוי. אדם צועד לו ברחוב עם הכחול ולבן מתנופף מאחוריו? הוא שמאלן, דיסידנט, עוכר ישראל, פרוגרסיבי מטורלל וישראל הראשונה על מלא וקצת בא לי לחבק אותו. הוא קם ויצא מהבית כדי למתוח קו בחול ולהילחם על אופי המקום בו הוא גר. איזה יופי.

מניפי הדגל סופגים אלימות מאנשי ארץ ישראל השלמה, ומסורבים כניסה למוסדות ציבור, במה שיוצר מטאפורה מבריקה למצב: הממסד, זה שאמור להיות ה-מדינה, הוא בעצם האויב שלה. ה-סמל של ישראל הפך לתו התקן של ההתנגדות למדיניות הרשמית שלה. מה יעשו ביום העצמאות? איך יניפו רגב-את-נתניהו הפקות את סמל ההתנגדות עצמו בפריים טיים?

הדגל עבר צד. כשאני מסתכל עליו עכשיו הוא לא מסמל את הקיים, המסואב והמאיים, אלא עתיד מדומיין, נחשק, של מדינה: ליברלית, נאורה, צודקת. חסרים בו עדיין המון דברים. הוא מונף בגאון בתל אביב ועדיין לא נוגע בכיבוש ובערבים, בחרדים שלא הולכים לשום מקום. אבל לפחות הלב שלו נמצא במקום הנכון – בדיוק באמצע המגן דוד, על קפלן בדרך לחסום את האיילון. 

הכי נוח זה גיבורים מתים, כי למי יש כוח לפצועים, לנכים שדורשים פתאום זכויות וכסף, להלומי קרב שבאים להרוס לנו את הזיקוקים. גיבור מת זה סיפור טוב. את אבא שלי קברו בהר הרצל כי הוא היה גיבור, החברים שלו שנפלו בשבי קיבלו מהמערכת יחס נעים הרבה פחות. 

חברה ששירתה כפקידה במשרד הביטחון אמרה לי את מה שכבר ידעתי: צה״ל מתייחס מעולה למתים. לנכים – לא כל כך. איציק סעידיאן יכול בטח לספר על זה דבר או שניים. ב״סליחה על השאלה״ עם חיילים שסוחבים פוסט טראומה נשאלים המרואיינים אם היו מעדיפים להיפצע באמת. כולם עונים שכן, כולם סבלו מחוסר האמון של המערכת, של הסביבה. 

ועכשיו, ביום העצמאות ה-74, פתאום נזכרו אלה שהעזו להישאר בחיים שהזיקוקים מפריעים להם, וכל החשודים הרגילים, הריקלינים למיניהם, יצאו נגדם. קראתי ציוץ של רונן שובל, איש ״אם תרצו״, שטוען שהזיקוקים מסמלים את נצחיות המפעל הציוני, לא פחות, ומכאן שמלחמה בהם היא אנטי ציונות. 

האם לדעתו של שובל ועמיתיו לימין הקיצוני ה-סמל של הציונות הוא המצאה סינית עתיקה שנועדה לגרש רוחות רעות, ומתבטאת ברעש והבזקי אור ותו לא? אני בספק. אני חושד שמה שמטריד את שובל וחבריו לדרך קשור בעקיפין לצבעוניות הרב גונית של הזיקוקים. רק להפך.

מה שמטריד את חובבי הזיקוקים הוא המורכבות, החמלה וההבנה שמסמל אקט הוויתור על הזיקוקים. למה שיפריע להם סיוע להלומי קרב? כי זה מדרון חלקלק. כי זו הכרה בקבוצה קטנה שהסבל שלה לא ניכר לעין, קבלה של חולשה, מבט שרואה גוונים ומורכבות. זו כבר השכונה של זכויות הפרט, של קבלת השונה, של פלורליזם והכלה. וזו שכונה מטרידה ומסוכנת.

קיצונים – והמערכת – לא רוצים מורכבות. הם אולי בעד זיקוקים צבעוניים, אבל מעדיפים את העולם שלהם בשחור לבן. גיבורים ונבלים, מתים וחיים. כי אם יש אמצע, אם יש ניואנסים, הצעד הבא עלול להיות מבט חומל על האויב, קבלה של מורכבות גם בסכסוך הבלתי נגמר במקום הזה, אפילו פשרה, חלילה. 

ואת זה אי אפשר לקבל, עולם שלא צבוע בשחור לבן מסוכן מדי. יואילו הלומי הקרב וימשיכו לסבול בשקט כשהשמיים נצבעים בשלל גווני הציונות, ולא יפריעו למערכת להמשיך ולצעוד קדימה, בלי להביט לצדדים, לעבר עוד ימי זיכרון מהוללים. ואל חשש, לא יחסרו חללים חדשים לזכור.

חיילת בפלוגה של נגה שהיא עולה חדשה פרצה בבכי בסיום אחד מימי הטירונות. מתברר שדגל ישראל גרם לדמעות לפרוץ – היא סיפרה איך במדינה שממנה עלתה יהדות היתה עניין לא פשוט, ואיך לראות את דגל ישראל מתנופף ברוח ריגש אותה עד עמקי נשמתה.

לי, הדגל לא מזיז. גדלתי עם ההמנון, הדגל וצה"ל מתנוססים בזקפה לאומית מכל כיוון, פיתחתי ציניות שמאלנית לא בלתי מוצדקת, והעיניים שלי נשארות יבשות, למעט חריגים כמו יום הזיכרון. מנגד אני עובד עם לא מעט אנשים שעלו לארץ ממדינות פחות ויותר סבלניות למיעוטים. הם ההזרה שגורמת לי לראות דברים קצת אחרת. אחת מהן סיפרה לי פעם, שמעט אחרי שעלתה היא יצאה למועדון, והמחשבה הראשונה שלה היתה: "איזה קטע, כולם פה יהודים".

בשבילי זה כמו מים לדג. הכי טבעי בעולם. קל לי לזלזל בזה, להתנשא. מנגד, אני שומע את רחשי היומיום של עמיתי לעבודה, הפכים הקטנים, הלא דרמטיים, מהחיים בניכר; תחושת זרות בבית הספר בתקופת החגים הנוצריים, הערות חיוביות לכאורה על יהודים וכסף, או חכמה יהודית. מחמאות שמאחוריהן מסתתרת הגדרה של היהודי כ"אחר". כי היום זה אחלה ואיך אתם מעולים עם כסף, ומחר? מחר הדלת עלולה להסתובב לפתע והאחר יסומן כאויב, כסכנה. ואז מה?

בשכונה של אחי בברוקלין ריססו צלבי קרס על הקירות אחרי שטראמפ נבחר. כששאלתי אותו על זה הוא אמר שהוא לא מרגיש שזה מכוון אליו. אז אל מי, אל היהודים האחרים? מדי פעם אני בוחן את השמאלנות האוטומטית שלי לאור כל זה. אני בעד להיות נאור, להתעלם מהבדלי דת, גזע ומין. הבעיה היא שמסתובבים חופשי לא מעט אנשים שלא ממש בעניין. לא חסרים גם יהודים כאלה, שישמחו להעתיק פרקטיקות שנוסו עלינו בעבר. לאף אחד אין מונופול על דעות קדומות והמונים מוסתים, כל אלה תמיד באופנה.

מה עושים? הדבר היחיד שעלה לי לראש הוא המשפט הידוע של רוזוולט על מדיניות החוץ שלו: דבר בשקט ושא עימך מקל גדול. אפשר להיות שמאלן נאור, אבל אולי לא יזיק להיות גם קצת פרנואיד? איך זה מתיישב ביחד, הכלה וקבלה יחד עם ההבנה שהיער מלא זאבים? אני עוד עובד על זה.