באימון של יום ראשון הגר שאלה אם בעוד חודש אני רוצה לעשות קרב. הבנתי מייד שזו טעות, ואיזה לחץ, ולמה לחטוף מכות בפומבי, ואמרתי שכן, יאללה, קרב. אבל רק אם אני מקבל תוכנית אימונים. 

וכך הפך יוני לחודש שבו אגיע להתאמן שש פעמים בשבוע לפחות, פלוס לחץ נפשי שיילך ויגבר כי מי יודע מה יקרה (מה כבר יקרה? גג צלעות כואבות לשבוע או חמישה), והומור שחור מהחברים לאימונים. למה צריך את זה?

כשהייתי לקראת סוף השירות הצבאי נכנסתי לרשימת המתנה לקורס צניחה. זה היה צ׳ופר מקובל לוותיקים ביחידה שלי, שזה טוב ויפה, אבל לקפוץ ממטוס נראה לי לא סביר. רציתי לומר לא, אבל הייתי בן 20 וקצת, ולך תגיד בגיל הזה, בצבא הזה, שאתה מפחד. וחוץ מזה היי – רשימת המתנה, בטח לא אכנס, תכף השחרור, ויהיה בסדר.

שלושה שבועות אחר כך מצאתי את עצמי עומד בדלת של הרקולס מקרקש, מסתכל על הקרקע מגובה 400 מטר ולא מצליח אפילו לפחד מרוב שהכול נראה לי מופרך. בגלל זה אף אחד לא קופץ בצניחה הראשונה, את כולם דוחפים החוצה. 

והיה רעש גדול והיטלטלתי לכל עבר, ופתאום מצאתי את עצמי באוויר, בשקט מופלא, מרחף כמו שבן אנוש לא אמור לעשות, האדמה רחוקה מתחתי, שמים מעלי, מחוץ לקיום ולזמן.

כשצעדתי אחר כך עם המצנח מקופל איכשהו על הכתף לכיוון שטח ההתכנסות חשבתי שאם היו משאירים את הברירה בידי הייתי מחמיץ חוויה מופלאה בלי אפילו לדעת מה אני מפספס, והחלטתי שאחרי השחרור אקנה אופנוע, ובאופן כללי מאז אני מנסה להתגבר על האופי שוחר הספות שלי ולעשות מדי פעם משהו שמפחיד אותי. גם לחטוף מכות. 

כתבתי לתומר שאו שאכנס לכושר מוצלח ממש לקראת הקרב, או שאקרוס. ״לך על הראשון״, הוא ענה לי. כנראה שזו הגישה הנכונה, לקחתי. מתחילים.

בתקופת הגירושים קראתי את "ההיסטוריה הסודית" של דונה טארט. תקופת גירושים פירושה הזמן שחולף מהרגע שבו התקבלה ההחלטה, ועד לרגע שמפרידים כוחות באמת. לטריטוריה יש חשיבות מכרעת, וזו תקופה לא פשוטה.

הספר עוסק בקבוצת סטודנטים שרוצחת את אחד מחבריה. כשהשוטרים מגיעים לחקור, כותב המספר שאם היה מדובר בסרט מתח הם היו נראים לחוצים ואשמים. בפועל הם נראו כמו סתם אנשים מהשורה. הזדהיתי. גירושים מעולם לא נראו לי אופציה מעשית, הייתי בטוח שהעולם יקרוס, שהשמים ייפלו. מצאתי את עצמי שורד את התקופה הזו, מתנהל אחרת לגמרי ממה שדמיינתי.

יש פער עצום בין האופן שבו אני חושב שאגיב לאירועים לבין התגובה בפועל. זה התחיל לאט, וצבר תאוצה: שלל החוויות בצבא, הפעם הראשונה שבה טסתי לבד לחו"ל, לעבור עבודה, להתפטר בלי שיש לי עבודה חדשה מוכנה וארוזה ומחכה לי. מערכות יחסים. בכל פעם המציאות מתמודדת עם תסריט שנכתב מראש. זוגתי הראשונה אמרה שאני רואה יותר מדי סרטים, אמירה שהעניקה את השם לבלוג הזה. היא צדקה. את התסריטים לאירועי חיי השונים כתבתי בראש בהשפעת מיטב תסריטאי הוליווד. המציאות כמעט תמיד מתגלה כאחרת.

הבעיה המרכזית היא שהתסריט מתחזה למציאות. לא פעם התברר לי שהוודאות שיש לי לגבי משהו לא מבוססת על כלום למעט דעות קדומות על עצמי, על העולם. הצבא טלטל את התפיסה הזו כהוגן. תלוי בין שמים וארץ בקורס צניחה, התבשלה לי בראש התובנה והתנסחה קצת אחר כך. אם מישהו היה מציע לי לקפוץ ממטוס, הייתי אומר שזה לא בשבילי. בצה"ל לא מאמינים בלהציע, ולכן מצאתי את עצמי קופץ מגובה 400 מטר. זה היה מפחיד, זה היה מדהים. אי לכך קניתי כמה חודשים לאחר מכן אופנוע. עוד משהו שלכאורה אינו אני.

לא שהשתחררתי מהמגבלות שלי ברגע אחד של הארה. הפחדים, ההתנגשות בין תסריט למציאות, עוד קיימים. אני רק מוכן לקראתם. כשעברתי מעיתונות להייטק היה לי ברור שאשלם על כך מחיר, כולל למצוא את עצמי עם מנהלים ומנהלות צעירים ממני בעשור. היו לי תסריטים ברורים על איך זה אמור להרגיש – עלבון, פחד, יגון ותוגה. לא לגמרי הופתעתי כשהרגשתי לגמרי בסדר.

הציטוט המלא ההוא של רוזוולט הולך ככה: "הדבר היחיד שעלינו לפחד ממנו הוא הפחד עצמו – פחד שאין לו שם, אין לו היגיון ואינו מוצדק, אשר משתק את המאמצים שלנו להתקדם". לא פעם גיליתי, לפעמים מאוחר מדי, שמה שעצר אותי לא היה חוסר יכולת או התאמה אלא תפיסה שגויה של המציאות ושל עצמי. לא תמיד. חוץ מהפחד יש מספיק דברים מוחשיים לפחד מהם. התקפי לב פתאומיים, תאונות, לא חסר. לפעמים המציאות קשה ממה שדמיינתי. אבל זה המיעוט. מרבית ההפתעות הן לטובה.

אני רואה את נגה מתמודדת עם פחדים דומים. נורא מתחשק לי לומר לה שזה כל מה שזה – חרדה מהלא נודע ותסריטים בראש. אבל אם מישהו היה מנסה לומר לי את זה פעם, מזמן, לא הייתי מקשיב. צריך לתת למציאות ולחששות להיפגש ולהתנגש. למציאות יש נטייה לנצח.