סדריק גרין היה עבורי עוד שם במסגרת המצעד המקאברי של "הותר לפרסום". ואז תומר סיפר שהכיר אותו מרחובות העיר, ולבסוף הגיע הטור הזה שכתב לזכרו חבר לאימוני האיגרוף התאילנדי, ששבר לי את הלב.  

גרין נולד בישראל, גדל בה, התגייס לצבא ונהרג בעזה, אבל עד המוות ריחף מעליו סימן שאלה. ישראלי? את הטור עליו כתב מתאזרח אחר, צרפתי שהתאהב בישראלית, ונאלץ לעבור מסלול מפרך כדי להפוך לאזרח המדינה. ועדיין, כמו שהוא כותב, הוא עקף את גרין בסיבוב. כי פיליפינים ושאר אזרחי עולם שלישי מגיעים לכאן כדי לעשות את העבודות שאני לא ארצה לבצע, לא כדי להפוך לאזרחים. לפני ימי האיגרוף הטור הזה היה נוגע בי פחות. היום אני יודע איזה חיבור רגשי נוצר בין שני אנשים שמנסים להכות אחד את השני באופן מתורבת. בכתיבה ניכרת לגמרי אהבת אמת, ויש שם גם שותפות גורל – שני אנשים שהצליחו לעבור את מחסום הקבלה למועדון הישראלי הסגור.

מיהו יהודי היא שאלה טעונה, שמאחוריה מתחבאת שאלה חשובה לא פחות, מיהו ישראלי. הן לא בהכרח חופפות. עמיתה לעבודה, שעלתה מאמריקה הלטינית, סיפרה לי איך יצאה למועדון בתל אביב והמחשבה הראשונה שלה היתה "וואו, כולם פה יהודים". למי שגדל פה זה נשמע מוזר, כמו להסביר לדג מה זה מים. הפעם הראשונה שבה הרגשתי יהודי וישראלי היתה בדרך לטיול הגדול במזרח אחרי הצבא, כשנכנסתי לתא שירותים בשדה תעופה זר ועל הדלת היה חרוט צלב קרס גדול.

ישראל הוקמה כדי לספק מקלט ליהודים, כשהשואה מרחפת מעל. עכשיו נשאלת השאלה מי בדיוק מקבל כרטיס כניסה למקלט הזה. רק יהודים? ואם כן, איך מגדירים יהודים? וכאן מתחילים הזרמים השונים ביהדות לריב, והחרדים מנסים לבסס מונופול, והאמא קובעת וכל הג'אז הזה. לכאורה יש היגיון בלבדוק בציציות ובברית המילה. אמרנו מקלט ליהודים, לא? 

מצד שני, הנאצים שמחו להשמיד גם אנשים שהחזיקו במקביל בעורלה ובכמה יהודים באחד מהענפים המרוחקים של העץ המשפחתי. ויותר מזה – כשחרדים וסמוטריצ׳ים ודומיהם מתעקשים על טוהר הגזע זה מזכיר קצת יותר מדי את הצוררים של פעם. 

אם מישהו נרדף כי טוענים נגדו שהוא יהודון, ישראל צריכה לתת לו מקלט. זה נראה לי החלק הקל. אבל מה לגבי לא יהודים? מה לגבי סדריק גרינים כאלה שנולדים כאן וגדלים כאן וגם נהרגים כאן? אין לי תשובה פשוטה מצד אחד, ואני מבין את הפלפולים המשפטיים והאתיים סביב העניין, אבל בכיתי על סדריק גרין, וברור לי שהוא היה ישראלי יותר מלא מעט אנשים שמסתובבים פה עם תגית פריבילגית של יהודי מדרגה ראשונה, מתבסמים מעליונות מדומה ולא עושים שום דבר טוב לאף אחד. אולי לא צריך לחכות עד שאנשים כמוהו ימותו כדי לקבל אותם למקום הזה.

בשעה מסוימת זרם ההודעות הופך לטפטוף. עוד הודעה אחת, ואז משתרר שקט כחול גדול בווטסאפ, ואני מרגיש קצת לבד. 

יש משהו סוריאליסטי בהפרשי השעות בין מדינות. אני מסתובב באור יום ברחוב זר וכל מי שאני מכיר ואוהב ישן תחת שמים אפלים. זה החומר שממנו עשויים סיוטים. זה הניגוד המוחלט לכל מה שהטכנולוגיה עושה – שיחות וידאו, צ׳אט ומיילים שמחברים אותי לכל אחד בכל מקום כאן ועכשיו, והנה השמש שוקעת בחלק אחד של העולם והופ, נתק. בסופו של יום אתה אדם קדמון שמפחד מהחושך.

כל עניין אזורי הזמן חדש יחסית. הוא נכנס לז׳רגון רק במאה ה-19, כרגיל בזכות/בגלל מסחר וכלכלה. סחורות נעו ממקום למקום באוניות ורכבות, ואנשים היו צריכים להבין מה השעה לעזאזל ביעד. וכמו בכל תחום גם לנושא אזורי הזמן נכנסו ברגל גסה ענייני פוליטיקה ולאומנות: סין היא מדינת ענק עם אזור זמן רשמי אחד כי ככה החליטו. ולאיזו מדינה יש הכי הרבה אזורי זמן? תגידו רוסיה (עם 11) ותטעו. למה? כי קולוניאליזם: צרפת מובילה עם 13 אזורי זמן בגלל כל מיני שרידים מעברה המפוקפק, כולל שטח באנטרקטיקה. ולא נדבר על שעון קיץ ושאר ענייני קואליציה. 

כי בני האדם ממציאים המצאות ואז משתעבדים להן. וכך אני צועד בבוסטון במזג אוויר מופלא בארבע אחר הצהריים, ומתגעגע לילדים שלי שכבר הלכו לישון, או מתארגנים לתנומת לילה. אני נכנס לחנות למדוד עוד בגד יקר ואין למי לשלוח תמונה (״יש לך כבר כזה, אל תקנה״), אני רוצה לשמוע קול מוכר, להרגיש פחות זר, אבל בגלל קביעה שרירותית שנועדה להקל על יורדי ים פעם מזמן אין עם מי לדבר. 

במטוס בדרך חזרה, הגוף שלי מרגיש לילה אבל בחלון יש אור, ולמטה רואים ארץ טרשית ומוכרת. ותכף אנחת, ואכבה את מצב הטיסה, והווטסאפ יוצף בהודעות מאנשים שיושבים עכשיו בדיוק על משבצת הזמן שלי. איזה כיף לחזור הביתה, לגמרי GMT פלוס.