תומר טס למזרח הרחוק בסוף אוגוסט ומאז לא ראיתי אותו. כלומר שיחות וידאו ותמונות והודעות טקסט וכל מה שהטכנולוגיה מאפשרת כמובן. זה הרבה, אבל חיבוק זה לא. והילד נהנה, ואין לו בינתיים שום תוכניות לחזור.

גם אני טסתי למזרח אחרי הצבא, כנהוג וכמקובל. הטכנולוגיה היתה קצת אחרת: מכתבים וגלויות. לא היה אינטרנט, טלפון פה ושם כשאפשר, אולי. אני לא חושב שהקדשתי דקה של מחשבה להורים שלי במהלך הטיול. הם היו – וזו עדות להורות משובחת – מובנים מאליהם, רשת ביטחון שנמצאת שם תמיד, ושכול עוד הכל כשורה אין סיבה להיעזר בה. כתבתי פה ושם, והייתי עסוק בהרפתקה החדשה שלי. 

אני שומע את עמיתיי לעבודה, רובם עם ילדים קטנים, מייחלים לכמה דקות פנויות של שקט נטול פעוטות. עם נגה ותומר אני נמצא כבר כמה שנים במקום אחר. מחזר, מציק, מציע להיפגש. מלקט רגעים ושעות איתם, שמח על כל שיחת טלפון, או הודעת ווטסאפ. אני לא מתלונן. יש להם חיים מלאים ומוצלחים, וזה המצב הטבעי והנכון. אבל תומר טס, ועברה כמעט חצי שנה שבה לא פגשתי אותו באמת. וזה יותר מגעגוע, זה חסר בגוף. 

אני מביט בתמונות שהוא שולח, מגגל את המקומות שהוא מטייל בהם. בשבוע שעבר הוא כתב לי שהוא מתכנן ללכת לקורס בודהיזם, ומייד ביקשתי מג׳מיני שיכין לי רשימת שיעורים בנושא, בודהה וקארמה וכל זה, כדי לשמור על איזשהו סנכרון, קשר, משהו. כל דבר שיכול לספק תחליף למפגש פנים אל פנים. עובדים עם מה שיש.

נגה טובעת בשטף מטלות סוף סמסטר אי שם בירושלים, תומר במזרח, ובחודש האחרון שברתי שיא אישי בזמן נטול ילדים. רק אחותם הקטנה עוד שם, גורמת לי להרגיש נחוץ, בינתיים. אולי אני כן מתלונן, קצת. נכון שזו העיסקה שחתמתי עליה, וככה זה להיות הורה. אבל מי חשב על זה כשהם היו קטנים וחמודים ורק תלכו לישון כבר שיהיה קצת שקט. מי רוצה שקט מי. תיהנה והכל, אבל תחזור תחזור.