כבר לא היה לי אוויר, ותהיתי בייאוש כמה זמן עוד נשאר. הגנבתי מבט הצידה כדי לבדוק וחטפתי ימנית קטנה לפרצוף. היריב שלי לאימון חייך אלי בין כפפות האיגרוף שלו. ״הסתכלת על השעון, אה?״

מאז אני מנסה לאמן את עצמי בלא להסתכל על השעון במהלך אימון. להתעלם מהזמן ומהלכו, להיות זן, כאן עכשיו וברגע, כשלרוב הרגע הזה כולל אגרופים מתנופפים. זה לא קל. סיבוב של קרב אימון יכול לארוך בין דקה אחת לשלוש. זה הבדל תהומי. יש מעט הוכחות חותכות ליחסיות הזמן כמו ביצוע פעולה פיזית קשה ורפטטיבית. קח משקולות כבדות ותתחיל להרים ולהוריד ותגלה שעשר שניות הן נצח. 

היריב שלי לאותו קרב מכונן הוא בן עשרים ומשהו. הוא נולד בכושר, ומאז לא מפסיק להתאמן. זה היה סיבוב הקרבות האחרון לאותו אימון, ובזמן שאני הייתי כבר מותש, משווע לקצת חמצן, הוא דילג בקלילות מסביבי, ואני די בטוח שמדידת דופק היתה מגלה רמה שאני מגיע אליה בישיבה על הספה. 

אחרי שהתאוששתי חשבתי על ההערה שלו, ושאפשר למצוא בה איזו חוכמת חיים קטנה. מין מוסר השכל שתשמע מנזיר קונג פו על פסגת הר מושלג. אין טעם לחפש את השעון, צריך לחיות כל רגע כאילו הוא נצח, להשקיע את כל כולך, ועוד כהנה וכהנה.

זה רעיון יפה, אבל כדרכם של רעיונות שארוזים טוב מדי הוא לא מדויק. אי אפשר לחיות כל יום, כל רגע, כאילו הוא האחרון, ואי אפשר להתעלם מהשעון – לא בזירת האיגרוף ולא בכלל. אנשים שמדברים על לחיות כל יום כאילו מחר נמות ומוצאים את עצמם יושבים במשרד הפנים שלוש שעות בתור בלתי נגמר לא ישרדו את העולם הזה. מתאגרף שלא יסתכל על השעון לא יידע מתי לקחת את הזמן ולאגור אנרגיה, ומתי להתפוצץ על היריב כי הסיבוב תכף נגמר ואין טעם לחכות. הניסיון לשמר מצב של שיא בכל רגע נתון נדון לכישלון. לשיעמום, להמתנה, למנוחה – פיזית ומנטלית – יש תפקיד מכריע בקיום על הכוכב.

הטעות שלי לא היתה המבט העורג אל השעון, אלא הסיבה. הייתי עייף, רציתי שייגמר כבר, ויתרתי. וזה מה שהצדיק את האגרוף לפרצוף – לא העייפות, אלא הכניעה. צריך להתייחס לשעון בכבוד ובחשדנות, לדעת מתי הוא חשוב ומתי מפריע, ובעיקר לא להתעלם ממנו. ארצה או לא, הזמן מתקתק לו שם, ואם איני יכול לעצור אותו, עדיף שאעשה בו שימוש מושכל. ואולי כדאי גם ללכת מכות עם אנשים בגילי. 

לו ריד שר על זה באלבום ״קסם ואובדן״. בתרגום חופשי: אתה לא יכול להיות שייקספיר או ג׳ויס, אז מה נשאר? סופר המדע הבדיוני ניל סטיפנסון ניסח את זה אחרת ב״סנואו קראש״: בגיל מסוים אתה מבין שכבר לא תיסע למזרח הרחוק, למנזר מבודד על הר, ותהפוך שם לאמן הקונג פו הקטלני בעולם. 

כשאני מסתכל לגיל 50 בלבן של העיניים לא נותר לי אלא לאמץ את הבינוניות שלי. לא כתבתי יצירת מופת, לא מצאתי תרופה חדשה, לא זכיתי בפרסים ואותות, לא ייסדתי, לא מינכ״לתי, לא יריתי בנשיא או ראש ממשלה, לא הובלתי אומה אל מלחמה או שלום, לא נעצתי דגל בירח. 

להלן רשימת ההישגים שלי, הצנועה בכל מימד,. שרובה מצטמצמת לכדי אזור לא גדול בתל אביב, ואין בה כל ראשוניות או תעוזה מיוחדים:

 אתחיל בילדים שלי, שלושתם מעולים ומוצלחים ויש לי קרדיט מסוים בזה, גם אם הם יטענו אחרת 

הצלחתי לדלג מתחום תעסוקה אחד לאחר

הרכבתי מערכת תופים אלקטרונית עם תומר

צנחתי פעם אחת ממטוס

טסתי להקרנה לעיתונאים של "שר הטבעות״ בפריז בשליחות עיתון גדול

מצאתי ואני משמר מספר מצומצם של חברים איכותיים

סיימתי ספרים עבי כרס ממש

זכיתי במקום הראשון בטורניר משחקי פלייסטיישן באחד ממקומות העבודה שלי. 

פעם מצאתי אתר אינטרנט שכלל שורת תאריך שלתוכה הזנת את יום ההולדת שלך, והציג לך את רשימת ההישגים אליה הגיעו אנשים ידועים כשהיו בגילך. מסוג האתרים שצריכים להזהיר מפני קירבה לחפצים חדים לפני הקריאה. כנראה שהפתרון הוא לא להביט בערך הוויקיפדיה של סטיב ג׳ובס או מרק טוויין, אלא בסטנדרטים סבירים יותר. למשל איכר בימי הביניים, פליט של מלחמת אזרחים באפריקה או הפלישה הרוסית לאוקראינה, עובד מפעל של אמזון, או בן מיעוט כלשהו בכל מדינה בעולם. 

ואולי גם לחבק את הבינוניות שלי, להביט בה לעומק, ולנסות להבין שהיא נובעת מבחירה, מסדר עדיפויות משולב באופי. ואולי היא המצאה קפיטליסטית שנועדה לדרבן אותי לוותר על הנאות החיים הקטנות לטובת כוחות השוק. בינוניות היא תווית עם מניעים זדוניים. אני רוצה לעשות את העבודה שלי היטב אבל לא להפוך אותה למרכז החיים. אני רוצה להיות אבא נוכח ומשמעותי, אני מחבב רביצה על הספה עם ספר או משחק מחשב, אני נהנתן באופן בריא יותר או פחות. אין לי את השילוב של דחף ויכולת שמכניסים אנשים לדפי ההיסטוריה, או לפחות לוויקיפדיה, וזה בסדר. הם יכולים לשנות את העולם, אני אסתפק בלחיות בו, אבל לחיות טוב.