השבוע הלכתי לעשות פדיקור וגיליתי קונספירציה חובקת עולם שטלטלה את עולמי.

זה התחיל כשנגה נזפה בי, כי הגיל והאימונים עשו את שלהם ובישראל הולכים לא מעט עם כפכפים. צעדתי למקום הכי קרוב לבית, ומאז פעם ב אני פוקד אותו. ולא נהנה. לא טרחתי לחשוב יותר מדי למה, אבל הפעם, אחרי הטיפול, התקשרתי לנגה, והיא התעניינה. ההבנה היכתה בי תוך כדי תשובה: נוזפים בי שם. תמיד. "תשים קרם", "למה אתה מזניח?", אני תמיד יוצא עם רגשות אשמה.

ונגה אמרה: אבא, ברוך הבא להרגשה של איך זה להיות אישה. 

בום.

מתברר שככה זה עובד. עוד חברות אישרו את הטענה של נגה: בזמן שאני רגיל להסתפר במכונה תוך רבע שעה ולשמוע בסוף ״יש לנו?״ שבע רצון, הן משלמות הון עתק וסופגות עלבונות על יובש ומסיכות (?), ממשיכות לקוסמטיקאית שנוזפת בהן על מצב עור הפנים והרשימה מסתבר ארוכה. עולם שלם של אשמה ותוגה, שמיתרגם לכסף וזמן שמתכלים על רכישת ושימוש במוצרי טיפוח.

הרגשתי כאילו מישהו הרים את המסך וחשף בפניי פיסת יקום שלא הכרתי. כאילו הסתובבתי שמח וטוב לב ברחוב הפסטורלי של היעדר שגרת הטיפוח שלי, בלי לדעת על קיומה של שכונה קשה בלוק ליד. הודעתי לנגה שיאללה, הולכים להילחם בפטריארכיה ולשרוף הכול.

רק שזה לא העניין, או לפחות לא כל התמונה כולה. אם חושבים על זה רגע, יש פה מנגנון יעיל לדיכוי אנושי, לאו דווקא נשי. הצב סטנדרטים לא סבירים סביב מה שטבעי וסביר, הוסף רגשות אשמה ובושה על כל סטייה מהם, וקיבלת מנגנון יפה של שליטה ורווחים. זה יכול להיות תעשיית הקוסמטיקה והבשמים, חדרי כושר ודימוי גוף, אוננות ודת מאורגנת. מישהו תמיד מרגיש אשמה ובושה, מישהו אחר מרוויח מזה ומושך בחוטים.

מה עושים? אין לי מושג. מצד אחד אני כבר עמוק בתוך מחילת הארנב, מצד שני אני גבר אשכנזי שעובד בהייטק, כך שמרווח הקיטור שלי קטן למדי. אני מניח שההתנגדות צריכה להיות עקבית ויומיומית, בעזרת רוח נחושה וארנק קפוץ. ועם פחות קרמים. לא שלא צריך להתקלח ולהתמרח, אבל חייבת להיות בחינה קפדנית של מה נחוץ, ומה סתם נועד להשאיר את האדם הסביר תחת מגפי הקלגסים. ולזכור: אם מישהו מנסה לגרום לך להרגיש אשם, הוא האויב. 

דווקא פיאסקו המסעדות הוא זה שניפץ את בועת האדישות שלי. לכאורה ללא סיבה טובה. כבר שבועות שהתחושה היא של כאוס שאף אחד לא מנהל. אני קורא את הכותרות, מסתכל מסביב ומנסה להבין אם מדובר בקונספירציה שנטוותה ביד אמן או במחדל מטורף. במובן מסוים נוח לי יותר להאמין שיש גורמים שנוח להם שתהיה מגיפה, בלגאן, סגר. שיש כאן נראטיב שמישהו רואה ומכוון. האלטרנטיבה, אזלת יד מוחלטת, מפחידה הרבה יותר.

וכך אפשר לשים בפרופורציה את ההזנחה המטורפת של העובדות הסוציאליות, ההתעלמות ממצוקת האחיות, את הזלזול במורים ובגננות ועוד ועוד ועוד. זה מה שנוח לשליט הציני, והוא ישחק את הקלף הזה עד הסוף, ואז יאזן ויתקן. זה חלק ממשחק אכזרי עם כללים וחוקים ואיזון פנימי עדין. אין לי מה לעשות בעניין, אפשר להשתבלל ולחכות עד יעבור זעם, לפחות אני יודע שמישהו מחזיק בהגה הספינה. 

ואז הגיע סיפור המסעדות ושבר אותי. סוגרים לפנות בוקר שישי, כמובן לאחר ליל ישיבת ממשלה דרמטית, שנייה וחצי לפני סוף השבוע שהיא שעתם היפה והרווחית של בתי האוכל, וכשנשמע הד קלוש של התקוממות מאורגנת ומחאה נגד ההחלטה  – הופכים אותה על פיה ופותחים. נגה נשלחת הביתה, ואז מזומנת לעוד יום של עבודת מלצרות. מסעדנים שומרי חוק שפיטרו וחילקו או השליכו מזון הפסידו. המורדים והאנרכיסטים לכאורה הרוויחו. אין כאן תוכנית, או מזימה. יש אימפוטנטיות, פניקה, עליבות מוחלטת. ואני לא מצליח להתנתק מהזעם, מתחושת ההזנחה והבגידה. You had one job.

ההלם התרבותי שחוויתי כשעברתי מהעיתונות להייטק נבע בחלקו ממערכת הערכים השונה לחלוטין בין שני העולמות. בעולם הישן התווכחנו על כותרות וסיפורים בלי שיש לנו דרך למדוד ולכמת מה עובד ומה לא. זו דעה מול דעה, ויכוח פילוסופי עם מעט מאוד גיבוי. העולם החדש מכור לדאטה. סופרים, בודקים, מנסים ומשווים. כל תהליך או פרויקט קטן ודל צריך להיות מנומק, מגובה בנתונים, ועם יעדים ברורים שלא יותירו מקום לספק אם הצלחתי או כשלתי. 

כל זה לא רלוונטי לממשלה, למנהיג הדגול, לבוחרים. אין תוכנית, הכישלון מוחלט, ואף אחד לא אחראי. זה מותיר אותי כועס וחסר אונים. את המחיר ישלמו הילדים שלי, אני, כולם. זה אובדן אמון מוחלט במערכת, אולי בלתי הפיך. נראה שכל מנהל פרויקט זוטר בחברה סבירה היה מצליח לנהל את המשבר הזה טוב יותר. או לנהל אותו. נקודה. אני אולי תמים, גדלתי על יותר מדי סרטים מהוליווד, אבל אני מסרב להאמין שלמה שקורה עכשיו לא יהיו תוצאות, שבסופו של דבר האחראים לא יילכו הביתה. ואולי הקורונה תגרום לכך שהבוס החדש יבין בשביל מי הוא עובד, ומה הוא תג המחיר של הכישלון. אם לא יהיה מאוחר מדי.