השבוע הלכתי לעשות פדיקור וגיליתי קונספירציה חובקת עולם שטלטלה את עולמי.

זה התחיל כשנגה נזפה בי, כי הגיל והאימונים עשו את שלהם ובישראל הולכים לא מעט עם כפכפים. צעדתי למקום הכי קרוב לבית, ומאז פעם ב אני פוקד אותו. ולא נהנה. לא טרחתי לחשוב יותר מדי למה, אבל הפעם, אחרי הטיפול, התקשרתי לנגה, והיא התעניינה. ההבנה היכתה בי תוך כדי תשובה: נוזפים בי שם. תמיד. "תשים קרם", "למה אתה מזניח?", אני תמיד יוצא עם רגשות אשמה.

ונגה אמרה: אבא, ברוך הבא להרגשה של איך זה להיות אישה. 

בום.

מתברר שככה זה עובד. עוד חברות אישרו את הטענה של נגה: בזמן שאני רגיל להסתפר במכונה תוך רבע שעה ולשמוע בסוף ״יש לנו?״ שבע רצון, הן משלמות הון עתק וסופגות עלבונות על יובש ומסיכות (?), ממשיכות לקוסמטיקאית שנוזפת בהן על מצב עור הפנים והרשימה מסתבר ארוכה. עולם שלם של אשמה ותוגה, שמיתרגם לכסף וזמן שמתכלים על רכישת ושימוש במוצרי טיפוח.

הרגשתי כאילו מישהו הרים את המסך וחשף בפניי פיסת יקום שלא הכרתי. כאילו הסתובבתי שמח וטוב לב ברחוב הפסטורלי של היעדר שגרת הטיפוח שלי, בלי לדעת על קיומה של שכונה קשה בלוק ליד. הודעתי לנגה שיאללה, הולכים להילחם בפטריארכיה ולשרוף הכול.

רק שזה לא העניין, או לפחות לא כל התמונה כולה. אם חושבים על זה רגע, יש פה מנגנון יעיל לדיכוי אנושי, לאו דווקא נשי. הצב סטנדרטים לא סבירים סביב מה שטבעי וסביר, הוסף רגשות אשמה ובושה על כל סטייה מהם, וקיבלת מנגנון יפה של שליטה ורווחים. זה יכול להיות תעשיית הקוסמטיקה והבשמים, חדרי כושר ודימוי גוף, אוננות ודת מאורגנת. מישהו תמיד מרגיש אשמה ובושה, מישהו אחר מרוויח מזה ומושך בחוטים.

מה עושים? אין לי מושג. מצד אחד אני כבר עמוק בתוך מחילת הארנב, מצד שני אני גבר אשכנזי שעובד בהייטק, כך שמרווח הקיטור שלי קטן למדי. אני מניח שההתנגדות צריכה להיות עקבית ויומיומית, בעזרת רוח נחושה וארנק קפוץ. ועם פחות קרמים. לא שלא צריך להתקלח ולהתמרח, אבל חייבת להיות בחינה קפדנית של מה נחוץ, ומה סתם נועד להשאיר את האדם הסביר תחת מגפי הקלגסים. ולזכור: אם מישהו מנסה לגרום לך להרגיש אשם, הוא האויב.