נגמר שבוע רגיל לכאורה. בלי אזעקות ומקלט, עם עבודה במשרד ושגרה תל אביבית, ושינה קצת טרופה והכל אותו דבר אבל עם צליל צורם וכמעט בלתי נשמע ברקע. 

באמצע המלחמה הזמינה אותי חברה לקפוץ לבקר. היא גרה בקיבוץ סמוך לתל אביב – נסיעה קצרה, אמצע היום, לא סיפור גדול. חשבתי שיהיה נחמד לשנות קצת מיקום ואווירה, אלה לא שעות של טילים ממילא, והיה יום יפה ותחושה מפתה ונכלולית של נורמליות. 

נכנסתי למכונית, מופתע מכמה שאני לא לחוץ, ויצאתי לדרך, למסלול שנסעתי בו עשרות פעמים. הכבישים היו ריקים באופן אפוקליפטי, ומעט המכוניות שכן הסתובבו בהם טסו במהירויות לא סבירות. שמתי לב שגם הרגל שלי כבדה על דוושת הגז. 

אבל הייתי רגוע יחסית. רק בדקתי מדי פעם איפה היציאה הקרובה מהכביש המהיר, ותכננתי מה אעשה אם תהיה התראה, הרי יש עשר דקות תמימות, אזעקת VIP, בכל נקודה בדרך כמעט אהיה קרוב מספיק למרחב מוגן מראשי נפץ פונדמנטליסטים, אין מה לדאוג.

וטעיתי בדרך. פעמיים. נהגתי עם ווייז, במסלול שיכולתי לנווט בו בעיניים עצומות, ובכל זאת – שתי פניות לא נכונות, שהוסיפו בסך הכל עוד חמש דקות לזמן במרחב הפתוח, הלא מוגן, המסוכן, המאיים. ככל שרציתי כבר להגיע, ולהרגיש גג מעל הראש וממ״ד ליד, הארכתי לעצמי את הדרך. ובפעם השנייה מצאתי את עצמי צוחק במכונית, בגלל המנגנון הדפוק הזה של לחץ סמוי, חרדה נשלטת שנדחקת אל מתחת לפני השטח אבל מוצאת דרכים להרים ראש. 

היה ביקור נחמד ממש, קיבלתי קפה ומאפה, והדרך חזרה היתה כבר פחות מלחיצה. כמעט רגילה – נורמלית בדיוק כמו השבוע הזה שעבר עלי בשגרה לכאורה של אחרי מלחמה.

ישבנו מחוץ לקולנוע, מחפשים נושאים לשיחה בין אבא לבן שכבר עבר את גיל 18. זו לא תמיד משימה פשוטה. כיכר דיזנגוף שליד מספקת קצת חומר – היא עמוסה במבלים עם הקפה והבירה שלהם, ובתמונות ומיצגים לציון ואיזכור החטופים, והשיחה מגיעה לחברים של תומר שתכף נכנסים לעזה, אבל באנו לראות סרט, לקצת אסקפיזם. אז בוא, ניכנס.

אולם קולנוע הוא שער זול למציאות חלופית. מכבים את האורות ולוקחים אותי לטיול של שעתיים מחוץ לכאן ועכשיו. אבל קודם יש פרסומות, בתאורה עמומה אך קיימת, חכה שנייה עם הבריחה, צריך גם להתפרנס. טריילרים לסרטים שיגיעו, פרסומות למזון מהיר, בקשות להשתיק את הטלפון הנייד.

והנה זה תכף מתחיל, אבל רגע קודם כל הודעה. במקרה של אזעקה אל תקומו, אין סיבה. מתכופפים בכיסא, מחכים עשר דקות, ואז בודקים: לא קרה כלום? אתם עוד בחיים? ממשיכים בהקרנה. קרה משהו? אתם כבר לא בחיים? לא תדעו את הסוף.

טוב עכשיו בטוח מתחילים, אבל רגע: שנייה לפני פורץ למסך סרטון תמיכה בצה״ל, עם חיילים שמחים בצילום מגורען, וביחד ננצח, בלי מחלוקות וממשלת חידלון, בלי פלשתינים מתים, בלי חטופים. רק נשק ואושר, צפון קוריאה זה כאן.

ואז סוף סוף חשיכה מבורכת, והסרט מתחיל. הכתפיים מתרפות, המוח מתחיל להתנתק, באנו לראות את פיוריוסה, סרט חדש בסדרת "מקס הזועם". בסצינת הפתיחה מספרים איך העולם חרב והפך לשממה אלימה, ומייד אחר כך חבורה של אופנוענים חוטפת ילדה מהישוב שלה, מין כפר חקלאי, אולי מזכיר קצת קיבוץ? אסקפיזם בקולנוע אומרים לכם, קצת מפלט במזגן. אחלה סרט. חרא של מציאות.

אנשים מדברים על לעזוב את העיר. כי קורונה, ואם ממילא אין הופעות, ברים, מסיבות ומסעדות אז מה הטעם לשלם שכר דירה מופקע עבור דירה ברחוב מלוכלך, או לפחות כזה שסמוך לרחוב רועש ומפויח. אנשים שאני מוקיר ומעריך מדברים פתאום על רעננה, אולי גבעתיים. נדמה שזו שעתן היפה של הערים המשעממות והנקיות. אם ממילא נגזר עלינו לבלות רוב הזמן בדלת אמותינו, אז למה לא בבית מרווח עם גינה? אולי ברעננה הייאוש יותר נוח.

אלא שהאמת הבסיסית לגבי תל אביב לא השתנתה גם בתקופת הנגיף. גדלתי ברעננה, אני מבקר בה פה ושם, כמו גם בקיבוצים שבהם גרים אחותי וחברה טובה. ואין מה לומר, זו איכות חיים – נקי ושקט ורחב ידיים, וכל האנשים דומים זה לזה, ותמיד מגיעה הנקודה שבה אני מרגיש שעוד קצת מכל הטוב הזה ואני מאבד שלווה ושפיות ומתחיל לילל אל השמים. 

כי גם היום כשאני יוצא לרחוב התל אביבי אני מרגיש חי. יש בו תנועה, ורעש, ואנשים מכל מיני סוגים וצבעים. היפסטרים מזוקנים והורים צעירים, קשישים עם כדורי פטנק ותיירים שהגיעו מחוץ לעיר, פרצופים מוכרים מהגן או בית הספר של הילדים או מהברים הקבועים, אקסיות, אנשים שהכרתי בברנז'ה, אנשים שהכרתי מחוץ לברנז'ה, הומלסים, עובדים זרים, ושליחי וולט בכחול שמזגזגים בין כולם. 

הם כבר לא יושבים בברים ובבתי הקפה אלא לידם. השולחנות והכיסאות נעלמו לטובת ארגזי חלב ירוקים, ספסלים ומדרכות. כיכרות דיזנגוף, הבימה ורבין מלאים בני אדם עם שקיות נייר חומות ממיטב המסעדות, כוסות קפה חד פעמיות ובקבוקי בירה. במקום לרבוץ בבית הקפה של שישי עברו כולם לרבוץ בגינה הקטנה שממול. כמו פלג מים שנחסם פתאום ומוצא דרך חדשה להמשיך ולזרום.

ואם המגוון לא מספיק אפשר ללכת או לדווש לא יותר מרבע שעה ולהגיע למקום אחר לגמרי. אם אצעד רבע שעה ברעננה אראה, ובכן, עוד רעננה. בתל אביב אגיע לשוק הכרמל עמוס דוכני האוכל, או למדרחוב לוינסקי שמלא בצעירים שמדגמנים גירסה זולה במיוחד של ברוקלין, לכרם התימנים או לחוף הים. זו עיר קטנה, חמש דקות על האופניים ואני יכול להרגיש בה כמו תייר.

וודי אלן אמר שהוא אוהב לגור בניו יורק כי הוא יכול להזמין מרק ברווז בארבע בבוקר, ושהוא לעולם לא יעשה את זה, אבל הידיעה שהוא יכול מרגיעה אותו. תל אביב מעניקה לי בדיוק אותו דבר. גם כשאני בוחר להעביר ערב על הספה אני מודע לחיים ששוקקים בה, כל הזמן. הם מעוררים בי חוסר מנוחה, FOMO והתרגשות כמעט תמידיים. אני מרגיש בה חי. אם הייתי רוצה להרגיש נינוח ורגוע רעננה היתה אפשרות מצוינת. נכון לעכשיו ולעתיד הנראה לעין אני מעדיף את האדרנלין שלי חם ומתוק, על מדרכה מטונפת בתל אביב.

לקח לי זמן להגיע לכתוב על הספר הזה, שלא ממש יוצא לי מהראש. לקח לי זמן גם להתחיל לקרוא אותו: 20-30 העמודים הראשונים לא תפסו אותי, היה בהם משהו לא ברור, שנע מהריאליסטי למעין פנטזיה לא ברורה. רק בזכות ההמלצה החמה שקיבלתי על הספר לקחתי אותו לידיים שוב. ואז התחיל הקסם.

הביתה. מקסים

חצי ספר אחרי הבנתי שמדובר ברומן שמבוסס על מציאות. קצת איטי, נו. זהו סיפור לידתו, חייו ומותו של קיבוץ – קיבוץ אפיקים, ליתר דיוק. אבל זה פשטני מדי: זה סיפור על המדינה, וזה סיפור על הטבע האנושי. כמו מסלול החיים של אדם, מלידה עד מוות, גם תנועות אידיאולוגיות מתחילות לדדות בחוסר ביטחון, צוברות תאוצה, ובסופו של דבר נכנעות לזקנה. מה שמתחיל בסוציאליזם חסר פשרות, נגמר בקיבוץ מופרט וטלוויזיה לכל חבר. החלום ושברו ושאר קלישאות.

אבל זה לא עוד ספר על קיבוץ, עם חיטוט בפצעי הלינה המשותפת ושאר ירקות. אסף ענברי מסתכל על הדברים בביקורתיות ובאירוניה דקה ומצחיקה, אבל גם באהבה וחמלה גדולה. גם כשהוא כותב ביקורת נוקבת, נראה שברור לו שהדברים לא יכולים היו להיות אחרת. לא באמת. ככה זה בני אדם, ככה זה אידאולוגיה. זה ספר שהוא לגמרי הסיפור הפרטי של אפיקים, ובו בזמן מדבר על הקיבוץ, ואולי על הסוציאליזם, בכלל.

והוא כתוב מעולה, באופן מעורר קנאה. לענברי יש קול ושפה משלו, היתה לי תחושה שאם אקרא שוב טקסט שלו, בלי לדעת מי הכותב, אזהה אותו מייד. והוא סוחב אותך פנימה אל תוך העולם ואל בין הדמויות, משלב בין ההיסטורי לאישי, ובסופו של הספר שובר לך את הלב. לא משהו שהרבה ספרים מצליחים לעשות.