קפלן היה ריק. לגמרי. רק משאית שחסמה את הכביש מנקודה מסוימת רמזה על ההפגנה, וחוץ מזה – דממה וחידלון. וחשבנו שאולי יצאנו מאוחר מדי מהבית, אולי כבר נגמר, אולי אנחנו לא במקום הנכון. 

ואז שמענו איש כורז סיסמאות במרחק – רמקול הפגנות באיכות גרועה וסיסמאות של הפגנות בחריזה גרועה. והקול הלך והתקרב, ואליו הצטרף רחש נטול הגברה, ולפתע, מעבר לעלייה של הכביש באזור הקריה, הופיע המון אדם נושא לפידים. לרגע אפשר היה לחשוב שמשחקי הכס הגיעו לשרונה. 

הצטרפנו. דגלים, לפידים, שלטים עם סיסמאות קליטות ובראש רכב מסחרי קטן ועליו הרמקול. זה היה מסחרר. חצי שעה קודם לכן ישבנו בבית כי חם, וסופשבוע, ולמי יש כוח לצאת ולמי זה עוזר. ואז חברה כתבה לי ושאלה אם אני בכיכר החטופים, וזה כל השיימינג שהייתי צריך. ופתאום אני צועד עם עוד המונים כמוני, ויש תחושה של התרוממות רוח, תקווה שפיות. 

ההמון צעד על קפלן ואז פנה לכיוון שאול המלך וכיכר החטופים. בדרך היה לי זמן לבחון את האנשים סביבי. ״כמוני״ היא מילת המפתח. איכשהו כולם נראים כאילו הגיעו מאותו פס ייצור חברתי-תרבותי. אין גיוון, גם לא במסרים. הסיסמאות הן על החזרת החטופים עכשיו. אף מילה על הפסקת המלחמה, על הזוועות בעזה, על כהאניזם ופשיזם. אני יכול להבין את זה פרגמטית, ועדיין נותר לי טעם חמוץ בפה.

בדרך הביתה חשבתי על משהו שלמדתי באיזשהו קורס על פרסום, ואיך מודעה לא אמורה רק לגרום לך לרכוש משהו, אלא באה לחזק את התחושה שקנית את הדבר הנכון. אתה רואה פרסומת למכונית שלך ומרגיש שהחלטת בחוכמה, ועל הדרך מאמין קצת יותר במותג. חשבתי שצעדתי עם המוני אנשים שמשכנעים את עצמם, הפגנה שנועדה פחות לשנות דעה במציאות שבה אף אחד לא זז מעמדתו ויותר לעודד ולתחזק אותי ושכמותי, אולי להרחיק אותנו צעד או שניים מתהום הייאוש, מהתחושה שאנחנו זן נכחד. 

ועדיין שמחתי שיצאתי מהבית. גם כדי לשמור על מצפון נקי, לדעת שבזמן שהכל קרס לא ישבתי מול נטפליקס, וגם כי כבר טעיתי מספיק פעמים בעבר כדי לדעת שעדיף להיות הצפרדע שבועטת בתוך כד השמנת, ומסרבת להיכנע למה שנראה כמו מציאות שלא ניתן לשנות ,ולטבוע. עדיף להדחיק את הייאוש, להניח בצד את הביקורת על המסרים שאינם, ולבעוט.

התוכניות לא התפוגגו בבת אחת. לקח לי זמן להפנים שהמציאות פנתה בחדות וירדה מהכביש הסלול. התוכניות לשישי בערב, ההופעה בשבת, הסדרי ראייה, עבודה, הכול הפך ללא רלוונטי, התוכניות שלי הן דיו שדוהה לאיטו על הדף, משאיר אותו חלק, מוכן להתמלא בפעילויות חדשות של זמן מלחמה.

זו קרקע שנשמטת מתחת לרגליי, ואני נוחת על האדמה החדשה ונאלץ למצוא את שיווי המשקל, לנוע בקצב אחר, לדבר בשפה של התראות טרום שיגור ואזעקה לפני נפילות. בשישי בבוקר במקום לשבת בבית קפה תל אביבי אני מוצא את עצמי במרכז קניות בגבעתיים, עומד בתורים ארוכים ומנומסים אפופים ניחוח קל של בהלה, מרסן את הדחף הפוסט שואתי לרוקן מדפים. 

ואחרי שכבר התרגלתי עד זלזול לאזעקות בגלל טיל חות׳י גלמוד שבכל פעם מיורט לפני שהגיע ליעד, יש פתאום דחיפות אמיתית להגיע למקלט, ופחד בשיפולי הבטן. וכשמימדי הפגיעה וההרס ממש פה קרוב נמסרים מפה לאוזן בין יושבי המקלט, מתברר לי שאני משתתף פסיבי ברולטה רוסית, מישהו לוחץ על ההדק ואני ממתין – אולי לא יקרה שום דבר? אולי כן? אני משתעשע בסטטיסטיקה – כמה אנשים יש בגוש דן, כמה בניינים? מה הסיכוי שדווקא אני אמצע את עצמי באמצע לוח המטרה? אבל כמו שאמרה לי פעם חברה – אין דבר כזה סטטיסטיקה, או שזה קורה לך או שלא. מאה או אפס. 

מדברים על פגיעות במרכז תל אביב, מישהו אומר בידענות שהם מכוונים לקריה, מגנט טילים באמצע העיר. קל לבוז לחמאס שמתחבא במרכזי אוכלוסייה אזרחית, אבל מה עם הבסיס הצבאי הענק שיושב חמש דקות משינקין, מאיכילוב, מצוותא, מהבית שלי? קל ללגלג על משטר האייתולות, אבל כשאני מסתכל על האנשים שקיבלו את ההחלטה שהובילה אותי לבילוי לילי במקלט, הדמיון זועק. לחוסר הוודאות מצטרף גם חוסר האמון, התחושה שאני נסחף, נטול השפעה, בנהר סוער ועכור. ציניקנים וקיצוניים משני הצדדים משתעשעים בחיים שלי כאילו היו משחק מחשב שיצא משליטה.

נותר לי רק לדאוג שהמעט שבשליטתי יתפקד כראוי. להיות קרוב למקלט, ושיהיו משקפיים וספר ומטען בהישג יד. לוודא שהילדים שלי בסדר, ושהריצה למרחב הבערך מוגן תהיה עם אנשים אהובים, ולנשום, ולחכות לימים נוחים ומשעממים מאלה.