חמש דקות אחרי שטדי נגוסה עלה על הבמה של הבארבי חשבתי על הביטוי ״ניכרים דברי אמת״, שבגדול אומר שכשפוגשים אמת מזהים אותה, בלי צורך בהוכחות. יש הופעות גרועות, יש הופעות של בעלי מלאכה מוצלחים, ויש אנשים שנולדו עם כריזמה ונוכחות בימתית. נגוסה נולד עם זה. הרגשתי את זה בבית החזה, מתפשט אל כל הגוף, העונג שהופעה חיה מעולה מייצרת.

ואז הקשבתי למילים. שמעתי את האלבום לא מעט בבית, אבל בהופעה המוזיקה קיבלה תוקף אחר, בין היתר בזכות הקהל. בדרך כלל הקהל בהופעות שאני מגיע אליהן מייצג את מרכז תל אביב הליברלית והנאורה – שלל גוונים של אשכנזים מצביעי מרצ ועבודה. ופתאום הבארבי מלא באתיופים. וכשהקשבתי לנגוסה הבנתי למה, ומה מפריע לי בדרך כלל בראפ ישראלי. 

ראפרים ישראלים, טובים ככל שיהיו, נשמעים כמו חיקוי של הדבר האמיתי. מה למוזיקת מחאה של מיעוט שזועם על אפליה, עוני ואלימות בגלל צבע העור שלו ולילדים מיבנה ופתח תקווה. ולא שלילדים ישראלים אין צרות. אבל יש הבדל בין כאב אישי, גדול ככל שיהיה, לבין נחיתות חברתית. כמו ששרו "איפה הילד": "לחלקם יש צרות, חלקם ערבים". רביד פלוטניק וג'ימבו ג'יי עברו לא מעט בחיים, אני בטוח. אבל נקודת הפתיחה שלהם היתה של בעלי בית. גבר אשכנזי ויהודי בישראל מתחיל את המירוץ כמה צעדים לפני כל השאר, וצועד דרך דלתות פתוחות לרווחה שנסגרות מול פרצופם של מזרחים, נשים, ערבים. 

ואתיופים. כששב"ק ס' אומרים ש"לא חדש לי אזיקים" ב"יהיה פיצוץ במסיבה" זה נשמע מצחיק – אולי רפרור לשוטרים שבאו לבקש להנמיך את הרעש. כשטדי נגוסה מדבר על אזיקים זה סיפור אחר לגמרי. מישהו כתב פעם שכשזמרי הבלוז השחורים שרו "I'm a man" הם ניסו לומר שגם הם בני אדם שראויים ליחס שווה. כשמיק ג'אגר ושאר הרוקרים הבריטים שהושפעו מהם שרו את אותה שורה, הם ניסו להגיד שעומד להם, שהם גבר-גבר אלפא. ב-"8 מייל" אמינם מנצח בקרב ראפ כשהוא חורז לקהל שהיריב שלו מגיע מבית עשיר ונוח.

ולכן כשנגוסה צועק "אפ'חד לא יגיד לי, מי אני מה אני" יש לזה משמעות אחרת, קשה, אמיתית. הוא מישהו שלא משנה איך ואיפה גדל, צבע העור שלו יזכה אותו במבט נוסף חשדני משוטרים, בהערכת חסר של מעסיקים פוטנציאלים, בדלתות סגורות במועדונים ומה לא. כל זה לא היה עוזר אם נגוסה לא היה מוכשר. לא מספיק להיות זועם כדי להיות אמן. נגוסה הוא חיית במה, כותב מצוין, מבצע מעולה. 

ויש לו, בניגוד לעמיתיו המקומיים לז'אנר, את כוחה של האותנטיות מאחורי שורות החרוזים שלו. היחידים שיכולים להתחרות בו הם תאמר נאפר וראפרים ערבים אחרים. רק הם יכולים לקחת את הראפ הישראלי ולהפוך אותו ממה שנשמע כמו שעשוע יומרני של ילדי פרברים מתלהבים לאמנות שהמקור שלה הוא הרחוב כמו שתופס אותו המיעוט, ולא המעמד השליט. לא מקום לראות ולהיראות בו, אלא זירת קרב פוטנציאלית. ל-ו-ד זה בדם שלו. 

סרט

"באש ובמים" הוא הסרט שהכי נהניתי ממנו השנה. גם כי הוא מעין מערבון מודרני, ואני מת על מערבונים, ובעיקר כי הוא עשוי מעולה מכל בחינה מחד ונמנע מדידקטיות מאידך. העלילה פשוטה למדי: שני אחים שודדים בנקים כדי למנוע את עיקול החווה שלהם, וג'ף ברידג'ס הוא הטקסס ריינג'ר שרודף אחריהם. בלי מניפסטים ונאומים הסרט מצליח לפרק את הצורה לחלום האמריקאי, כשהוא מציג עיירות גוססות שתושביהן שקועים בחובות ומתעבים את הבנקים והממסד, ואנשים נואשים שהדרך היחידה שלהם להיחלץ מצרות ולהתקדם כוללת נשק חם.

הסרט מצולם נפלא וג'ף ברידג'ס משחק בו כל כך טוב שזה כמעט בלתי סביר. ובכלל כל האלמנטים בסרט, מכתיבה דרך המוזיקה והמשחק, עובדים בהרמוניה מושלמת. ואם בנובמבר נגלה שטראמפ עובר לגור בבית הלבן, זו תהיה האמריקה שבחרה בו. משעשע שאת האמריקה הזו מציג דווקא במאי סקוטי (דיוויד מקנזי). 

טלוויזיה 

הפרק הראשון של The Get Down נמשך שעה וחצי, טרנד מאוס שחייב לעבור מן העולם של פרקים ראשונים באורך סרט מלא. במקרה הזה הצפייה כל כך מהנה שזה נסלח והפרקים הבאים באורך נורמלי. הסדרה אמורה לעקוב אחרי התפתחות סצינת ההיפ הופ שהתחילה בברונקס בניו יורק, אבל הפרק הראשון נראה כמו דרמה רומנטית עם סוכריות קונג פו ודיסקו לקישוט. יש המון תסרוקות אפרו ואנשים רוקדים ומוזיקה מעולה וסוחר סמים עם שאיפות מוזיקליות שעונה לשם "שאולין פנטסטיק" ומסתובב עם חגורה שעל האבזם שלה יש תמונה של ברוס לי ונעלי פומה אדומות.

היוצר הוא באז לורמן, האיש והמרהיבות של "מולאן רוז'", והשחקן הכי מפורסם כאן בינתיים הוא ג'ימי סמיתס שמגניב כאיש הון שלטון מושחת. אני צופה בזה בנטפליקס, אתם תסתדרו איך שנוח לכם.

הצגה

רק אחרי שראיתי עם ידידה והמון אשכנזים בשנות החמישים והשישים שלהם את "הר לא זז" של בית לסין גיליתי שמדובר במחזה ישראלי שעולה מחדש. העלילה מתרחשת ביפן הפיאודלית: ראש שבט לוחמני במיוחד נפצע אנושות בקרב, ומורה לאנשיו למצוא לו כפיל כדי להסתיר את עובדת מותו. גנב פשוט נבחר לתפקיד, ומכאן מתפתחת סאגה אלימה וייצרית.

המחזה נכתב על ידי גלעד עברון אחרי ונראה שבעקבות רצח רבין, מה שהופך את האמירות שלו על שלטון, מנהיגות ובחירה במלחמה למצמררות. והוא עשוי מעולה – המשחק, התלבושות, הכל עובד מצוין ביחד. אני אוהב את הפתרונות היצירתיים של התיאטרון בכל הנוגע לתפאורה. כמו שאומר המספר ב"עוץ לי גוץ לי" כשהוא מסביר לילדים בקהל למה הוא רוכב על מטאטא שאמור לגלם סוס – "כשאין כסף משתמשים בדמיון". ב"הר לא זז" שני קירות מעוגלים וניידים מצליחים לדמות גם שדה קרב וגם ארמון. השחקן היחיד שהכרתי היה יורם טולדנו אבל כל הצוות מעולה.

יוטיוב

אחד מיוצרי הקליפ של Nobody speak (של Run the Jewels ו-DJ Shadow) אמר שככה הוא היה רוצה שהעימות בין טראמפ לקלינטון ייראה, ושהוא מהמר שקלינטון הייתה מנצחת. יש גם אזכור ישיר לטראמפ וליחס הבעייתי שלו לבתו טובת המראה. עמית לעבודה ציין שמדובר בממשיך רוחני לקליפ של Frankie Goes To Hollywood" שבו רייגן וצ'רניינקו הולכים מכות, אבל לדעתי מדובר בשיפור משמעותי. שווה להתעכב על המילים ועל הפרשנות שלהן – מדובר בקרב עלבונות מופרך ומשעשע שכולל קצת יידישקייט בשורה הלירית I'm unmentionably fresh, I'm a mensch.

ספר

"A man lies dreaming" או כמו שכיניתי אותו תוך כדי קריאה "היטלר בלש פרטי" הוא ספק ספר מדע בדיוני, מעין ריימונד צ'נדלר פוגש את פרימו לוי ושניהם יוצאים לשתות עם פיליפ ק' דיק. בלונדון של 1939, במציאות שבה הקומוניסטים השתלטו על גרמניה והוציאו את הנאצים מחוץ לחוק, אדולף היטלר הוא מהגר, בלש פרטי
במקצועו, שנשכר על ידי פאם פטאל יהודיה למצוא את אחותה ומסתבך עם גנגסטרים ולוחמי חופש יהודים, פשיסטים בריטים וחבריו לשעבר למפלגה הנאצית.

הספר מלא באלימות, סקס סאדו-מזוכיסטי, דמויות היסטוריות (אפילו טולקין מבזיק לרגע) ומציאות שמתערפלת ומיטשטשת. זה מטריד, ומצחיק, ומרתיע, ומחרמן וגורם למוח לעבוד. הסופר הוא לביא תדהר, ישראלי לשעבר שכותב מצוין, ובאנגלית כך שתרגום אין. וכן, במקרה הזה מתאים לכתוב "קראתי" ולא "צפיתי" אבל קטנוניות אינה טובה לעור הפנים.

שעת סיפור

"המגדלור" (לבונטין 1) היא חנות ספרים אליטיסטית וחביבה שמארחת שעות סיפור בעליית הגג שלה. אנחנו פקדנו את "מפתח הלב" שלושת רבעי שעת סיפור ורבע הצגה עם הפעלת ילדים לפי הספר של נירה הראל. אלון זמק, השחקן-המספר, הולך על הגישה ההפוכה מהצעקנות של עדות יובל המבולבל ושאר רעות חולות והתוצאה גרמה לנוכחים בגיל חד ספרתי (4-8 הוא גיל היעד) להזדהות מלאה וצחוקים במקומות הנכונים. מאז אנחנו חורשים את הספר בבית. אזהרה: שעת הסיפור הפכה את יונתן מהספר לטלי, ומאז ההקראה הפכה למאתגרת מגדרית. והמלצה: נירה הראל כתבה עוד המון ספרי ילדים שווים, כמו "שפת הסימנים של נועה" ו"את זה" ובכלל.

מה עוד?

עם ילדים, בלי ילדים, אני תמיד שמח לקבל המלצות ראויות מאנשים כבדי ראש ובהירי מחשבה. או מכם. אל תתביישו.