הסוף היה טוב, אין סיבה לדאגה. תמיד בדיעבד זה נראה מובן מאליו, אבל כשמתחילים בהפניה לחדר מיון רוב התרחישים שרצים בראש הם לא משהו. אין אתאיסטים בחדר מיון, וגם אופטימיזם לא מאוד נוכח שם. וככל שמתקדמים בגיל נוספים מטענים וזכרונות טראומטיים. לא כיף.

זה התחיל ב״חש ברע״ סטנדרטי, לכולם יש שפעת עכשיו, נו. הבן זוג של אמא שלי, כמו פולני טוב, סירב ללכת להיבדק. מה הסיפור, אפילו חום אין לו. ואי אפשר להכריח, ואז מגלים שדווקא אפשר, ורופא הוזמן הביתה, ואמר שליתר ביטחון כדאי לעשות סי.טי, ומשם למיון והופ – צריך ניתוח, עוד הלילה. 

ומילא אם המשתתפים היו מגיעים לסיפור הזה בלי ניסיון קודם, אבל זה לא המצב. בפינה האדומה אמא שלי, ששכלה שני בעלים. בפינה הכחולה בן הזוג שלה, שאשתו נפטרה לפני שבע שנים. ומסביבם הצאצאים ומשפחה, למודי אסונות ויודעים שלפעמים חרדות מתגשמות. 

לא מתים כל כך מהר, אמרה לי פעם חברה טובה, והיא צודקת. אלא שבמקרה המסוים שבו היא אמרה את המשפט הזה היא טעתה לחלוטין, ובמשפחה שלי כבר יודעים שלפעמים דברים רעים קורים מאוד מהר, ברק מכה פעמיים באותו מקום ושוקל פעם שלישית, ועוד. אז לחץ וחרדה, ותוצאות בדיקות ברפואית מדוברת לא מובנת שרק מלבה את האש. 

ובסוף כלום, כמעט. חרדות של לילה עם שינה טרופה מתגלות כחסרות בסיס באור הבוקר. ניתוח קטן, שבועיים-שלושה של התאוששות, והוא יהיה טוב כמו חדש. מה שהיה יכול היה להיות טראגי נגמר בקול ענות חלושה וטוב שכך. כאילו התקבלה החלטה לפסוח הפעם, לוותר. וזה משמח ומרגיע מצד אחד, ומשאיר תהייה לגבי הפעם הבאה. אבל בינתיים אפשר לחזור להיות אנשים רציונליים ולא מאמינים הרחק מכותלי חדר המיון. 

כשתומר מתחיל להתעצבן עלי אני נרגע. זה הביקור השני שלנו במוקד חירום – אני, הוא והברך שלו שנפוחה מבעיטה לא מכוונת היטב באימון. יום לפני הוא התפתל מכאבים, והרשה לי אפילו לחבק אותו, היום נראה שהאופן שבו אני נושם לא בא לו טוב.

זו נקודת מפנה חמקמקה שנוצרת באזור גיל ההתבגרות, ומשם זה מדרון תלול, המעבר הזה בין אבא רוקסטאר לקרציה. אני מסתכל אחורה בגעגוע אל הזמן הפשוט שבו מצוקות של ילדים היה משהו שנפתר בחיבוק, אולי איזו פחמימה ריקה כשהילד כועס או עצוב מרגיעים אותו, כשהוא מרוצה הכול נחמד.

היום נחמד הוא האויב. אמרת למתבגר שאתה אוהב אותו והוא הגיב ב״אוקי״ סתמי ומעליב? המצב נפלא. קיבלת בחזרה ״גם אני״? פקח עיניים, פרוס אנטנות, משהו לא לגמרי תקין. ואם הוא השתמש בשורש א.ה.ב בעצמו זו אזעקת אמת. משהו אצלו לא בסדר ואתה צריך להיות מוכן לכול.

זה לא עבד ככה כשאני הייתי בגיל הזה. אז היתה דרך מאוד צרה ומסוימת לדבר להורים, אי אפשר היה לריב איתם, את העצבים היה צריך להוציא במקום אחר. כיוון שכך באנו ושינינו, נתנו לילדים שלנו לגיטימציה לבטא מנעד רגשות רחב, איזה יופי, והנה אנחנו חוטפים את זה לפרצוף.

את התפקיד המתגמל של הורה מנחם ומפנק מחליף הג׳וב כפוי הטובה של שק איגרוף. כל דבר שתגיד מוכתם אינהרנטית מתוקף היותך הורה. אותו משפט, אותה אינטונציה, זה לא משנה. זה אד הומינם הורי, אין לי דךר לנצח.

פעם אמרתי לנגה שאין בעיה, אני מחבק את התפקיד שלי. אם צריך אני מוכן להיות שק החבטות שלה, הסלע האיתן שסופג את התסכול והזעם. היא הסתכלה עלי וחשבה רגע. אתה, היא חרצה, אתה יותר הצעצוע זה שלוחצים עליו כשעצבניים. בהצלחה לכולנו.