כשהבוס התחיל להודות לקהל והיה ברור שהנה מגיע ההדרן פניתי לשותפה המעולה שלי להרפתקה, מבולבל קצת, ואמרתי לה שאני לא מבין, ושהוא מפורסם בהופעות הארוכות שלו. התחושה היתה שעברה פחות משעה מאז שהאיש עלה לבמה. אלא שאז הצצתי בשעון, שטען שעברו כבר שעתיים. היו שני הדרנים, שנמשכו כשעה. הגשם ששטף את העיר הפסיק. אפילו אלוהים לא מתעסק עם הבוס. 

ברוס ספרינגסטין בן 73. אחת הסיבות לנסיעה לרומא היתה התחושה שאולי זו הפעם האחרונה, כמה סיבובי הופעות עוד נשארו בגוף המזדקן? הגיל ניכר והוא לא מתכחש לו. משהו בתנועות הואט ואף עלמה לא נקראה לבמה לפזז איתו ב״דנסינג אין דה דארק״. בקטעי הקישור המעטים יחסית בין השירים הוא דיבר על חברים שמתו, על עבר רחוק שיש ממנו יותר מאשר העתיד שנותר. כשראיתי אותו לפני קצת יותר מעשור היה בהופעה קטע בסגנון ג׳יימס בראון: ספרינגסטין קרס על ברכיו, לכאורה מותש, לא מסוגל להופיע יותר. הנגנים מתחננים, מנסים לסייע, משפריצים עליו מים. ואז הוא מזנק לפתע וחוזר למיקרופון. סביר להניח שניסיון לשחזר את כל זה בסיבוב הנוכחי היה נגמר בסיוע רפואי. אבל השאגה נשארה, יחד עם המקצוענות והפרפקציוניזם שהקנו לו את הכינוי שלו.

במשך שלוש שעות הוא שר את כל הלהיטים (כמעט), אבל הקפיד גם על שירים ידועים פחות, ונתן לכל שיר את הכבוד שמגיע לו על הבמה. לא היה אף ביצוע חפוז או מכני. ספרינגסטין רוצה לשמח ולרצות את הקהל, אבל ניכר שחשוב לו להיות בעל מלאכה מיומן, כזה שלא מעגל פינות, מקצוען עם יושרה. הבוס לא עושה חלטורות. 

אחד המבחנים שלי להופעה מוצלחת הוא רגע המחנק בגרון. לפחות שיר אחד שלוחץ על בלוטות הרגש בגלל שילוב של זכרונות מסוימים שקשורים בו, או שיגור של הנפש אל תקופה אחרת בחיים. חמי רודנר אמר בראיון של״איפה הילד?״ יש הסכם לא כתוב עם הקהל לפיו היא שולחת אותו חזרה בזמן לגיל 17 בהופעות. זה מחייב את המופיעים כמובן – ביצוע חיוור ודל ללהיט נעורים דומה למכונת זמן מקולקלת, ועלול להכתים זכרונות עבר לנצח.

את רוב ההופעה הזו ביליתי עם דמעות בעיניים. ובדרך החוצה, מוקף ב-60 אלף איש, הרגשתי שעברתי חוויה דתית. בעולם בלי אלוהים, בלי רוחות ונשמות מתגלגלות, כוכבים ומזלות, זה היה הכי קרוב שאני יכול להגיע להתעלות רוחנית. אז מותק, אם נולדנו לרוץ ולברוח, אין מקום מפלט טוב יותר מאיצטדיון רוק, ועדיף בהופעה של הבוס.

את האנטי שלי לרוקרים קשישים ניסח יפה אפרים שמיר בראיון, לא זוכר לאיזה עיתון. הוא סיפר שהיה בהופעה של הרולינג סטונס שנראו כאילו הם עושים קאבר לעצמם. זה היה מדויק. הבנתי פתאום למה אני עושה כבוד לניל יאנג וברוס ספרינגסטין, אבל לא הולך להופעה של פול מקרטני בפארק.

ולכן ההפתעה מהאלבום האחרון של ואן הלן. תמיד חיבבתי אותם, למרות שהיה ברור שזה קצת גילטי פלז'ר. אחת הפעמים הבודדות שבהן כתבתי כתבה בלי לסגור מראש עם העורך היתה עליהם, לכבוד 30 שנה לאלבום הראשון המגה מצליח שלהם – והיא לא נכנסה לבלייזר בסוף, כי העורך חשב שואן הלן לא באמת חשובים או ראויים. מה שדי עצבן אותי. אבל הוא בחור נחמד, ערן, מה לעשות.

עכשיו הם התאחדו. כלומר שוב, כלומר עם הסולן הראשון לשם שינוי, ולא השני או השלישי. כמו קלישאת רוק הם רבו, התפרקו, לקחו סולן חדש, רבו גם איתו וארגנו שלישי, שכבר היה ממש פאתטי. פיטרו את הבסיסט, שתו, נגמלו.

הסולן המקורי, דיוויד לי רות', הריץ קריירת סולו מוזרה וכושלת. השיא שלו, אולי, היה הופעת אורח קצרה בסופרנוס. אחר כך לאדי ואן הלן היה סרטן בלשון (!) וניתוח להחלפת מפרק הירך ולי רות' התחיל להיראות כמו גירסת הזומבי של עצמו. וכל זה בא לאיית ב-2012 בניאון בוהק – "חלטורה".

אבל האלבום שלהם חמוד להפליא. יש בו לפחות שני שירים שלגמרי עומדים בסטנדרטים הטראשיים של פעם, וגם כל השאר עובד לא רע. הוא לא מביך, הוא לא פאתטי, הוא כן בועט. תקשיבו לשיר למעלה, ואחר כך תעיפו מבט בראיון הזה של לי רות', שמספר על מיתוס ה-M&M החומים הידו – הוא מקסים – ואז לכו על השיר שנמצא בתחתית הפוסט. מגניב לגמרי.

לא ברור עד כמה לי רות' ואדי ואן הלן מחבבים/סובלים אחד את השני. לא ברור עד כמה הם להוטים לבמה, חמדנים או פוחדים מזקנה ומוות ומפרפרים מול הקהל כדי להרגיש משב רוח נעורים. בשורה התחתונה האלבום שלהם הוא הפתעה נעימה.

ועם כל הכבוד המועט למקבילות שלהם מעדות ההייר מטאל, תמיד היה חוסר צדק מסוים ביחס לואן הלן. בשיא שלהם, לפני סאמי הגר והקיטש, הם היו שלוש רמות מעל ישויות כמו מוטלי קרו ופויזן, ופה ושם ייצרו שירים ממש ממש טובים, גם בסטנדרטים של עורכים מוזיקליים בבלייזר. אז מה עם לי רות' הופיע עם בגדים מגוחכים וסיפר לקהל שזה לא אקדח בספנדקס שלו, הוא פשוט שמח לראות אותם.

שורה תחתונה – אני מסיר את הכובע מול דיימונד דייב והאחים ואן הלן. ריספקט.