היו כעשרים קרבות בערב האיגרוף בנמל יפו השבוע, והיו מתאגרפים טובים יותר ופחות, דרמות ונוק אאוטים, וכמה אנשים שאני אוהב שניצחו והפגינו וירטואוזיות ואגרופי מחץ בזירה. אבל מי שהיה עבורי ה-גיבור של הערב סיים את הקרב שלו על הקרשים בסיבוב השני. 

קוראים לו יעקב, איש מקסים ולא קטן, שעלה לקרב במשקל כבד. כמו כל דבר בחיים, גם ״משקל כבד״ הוא עניין יחסי. קרבות אמורים להיות מאוזנים – לוחמים ברמה דומה ומשקל דומה שמנסים באופן תרבותי והוגן להוריד זה לזה את הראש. אבל עקב נסיבות מצא את עצמו יעקב עולה לקרב עם יריב ששוקל 12 קילו יותר, גבוה ממנו בראש, ובאופן כללי משדר וייב של יצור מיתולוגי מעדות גודזילה וקינג קונג. זה נראה, כמו שאמר חבר שעמד לידי, כמו רוקי נגד איוון דראגו. 

זה היה ידוע מראש. ליעקב ניתנה האפשרות לסגת, והוא נפנף אותה הצידה. הוא עלה לזירה במבט רגוע ובטוח, התאגרף לא רע בכלל סיבוב וחצי, לא נבהל ולא בורח, מנסה ככל יכולתו לפגוע בענק שמולו – לפחות מדובר במטרה גדולה – נפל פעם אחת וקם, ולבסוף חטף מכה חזקה מדי והקרב הסתיים. 

עמדתי בקהל ומחאתי כפיים, ואז התחיל הקרב הבא, ואחריו עוד אחד, ולפתע גיליתי את יעקב עומד לא רחוק ממני עם כוס בירה ביד ומבט מפוכח. כששאלתי אותו לשלומו הוא נאנח ואמר ״בחיים לא פירקו אותי ככה״, אבל האינטונציה והבעת הפנים היו של שביעות רצון וסיפוק. 

כיף לנצח ועדיף לא לחטוף, אבל יעקב ירד מהזירה עם משהו גדול וחשוב לא פחות. המהות של העלייה לקרב עבור חובבנים כמונו היא התמודדות עם פחד. החרדה הבסיסית מסכנה, הפחד מהפומביות של כל זה, ועוד שלל חששות. יש משהו מנוגד לטבע בללכת מרצון למקום שבו מחכים לך כאב וסכנה, בתוספת אי ודאות לגבי איך תתפקד ותתמודד מול קהל. ויעקב צעד בשביל הזה, ועשה את המיטב בנסיבות חסרות סיכוי. אני מניח שדווקא בידיעה הזו, בנכונות להתמודד ולחטוף, יש כוח גדול יותר מניצחון. 

יש משהו מכונן בידיעה שעלית לזירה ועשית את המקסימום, ולא משנה מה התוצאה. והעמידה הנונשלנטית הזו אחרי הקרב, עם בירה ביד, היתה בעיני חלק לא פחות מהותי מהניצחון הפרטי הזה, ניצחון שהיה טמון בהפסד בנוקאאוט. יעקב, אתה כוכב הערב שלי. 

זו לא היתה העוצמה כמו הנקודה המדויקת, וגם אז סביר להניח שלא היה קורה דבר אלמלא התנועה של ראש במסלול ה(לא) נכון אל עבר האגרוף. הרגשתי את זעזוע הפגיעה בעצמות יד ימין. הפרטנר שלי נעצר, והתיישב על המזרן סחרחר. הרגשתי נורא, הרגשתי נפלא.

הייתי מרגיש אחרת אם הוא היה מתאמן מתחיל, או צעיר מאוד, או מבוגר יותר. אבל הוא היה בערך בגילי, מנוסה ממני, וכבר יצא לנו להתאגרף לא מעט. חטפתי ועוד אחטוף ממנו, כך שהרגשות המנוגדים שלי היו באיזון כמעט מושלם: אני המחוברת והמתורבת, שמאלני יפה נפש, נגד אלימות וכל הג'אז הזה שנבהל מהאירוע, ומנגד סיפוק אלים שמבעבע מתחת.

רוב הזמן הספארינג, קרבות האימון, הם רק ייצוג של אלימות, דימוי של מה היה אילו כל הנוכחים היו רוצים לפרק זה לזה את הצורה. כולנו ממוגנים היטב, רובנו מכים זה את זה בנימוס יחסי. אבל מתחת לג'נטלמניות המתבקשת מסתובבים היצרים, הטסטוסטרון, הסרטים והטלוויזיה והמציאות שמקיפים אותנו. לא פעם בתחילת הסיבוב שני הצדדים מבטיחים זה לזה שהפעם עובדים לאט וחלש, אבל כמה שניות אחרי, הדופמין והאדרנלין מתחילים לזרום והאגרופים עפים ויאללה בלאגן.

אני חי בסביבה סטרילית, דופק רגוע, ווליום נמוך. בעיתון היו צרחות במסדרונות וזימה באוויר, לטוב ובעיקר לרע. אני לא מתגעגע לבוס הצרוד מצעקות יום אתמול, ולשלל גווני ההטרדות שרצו שם. בקורפורייט אמריקה זה הפוך. אין בעיות, יש אתגרים, אין כשלונות וטעויות, רק הזדמנויות ללמוד ולהשתפר. כולם מנומסים, לא מנבלים את הפה, והכל מזכיר לי משהו שמישהי אמרה לי על תקופת מגוריה בצפון תל אביב – אנשים מסתובבים שם כאילו שכחו שיש להם איברי מין. סטרילי אומרים לכם. 

וזה מצוין, ככה סביבת עבודה צריכה להיות, גם בשביל גבר פריבילג כמוני, בטח בשביל כל השאר. כשאני חושב על מקום התעסוקה העתידי של הבנות שלי העיתון הוא הגהינום, והמקום הנוכחי הוא האידיאל. אבל כל מה שנשמר תחת שליטה ובטמפרטורת החדר במשך רוב שעות היממה צריך לצאת החוצה איכשהו, אם בסיוע החברה הנכונה בשילוב אלכוהול ושאר חומרים, ואם באמצעות כפפות איגרוף ומגן שיניים. 

וכך כשהיד של היריב שלי יורדת ואני מזהה את הפתח אני כבר לא חושב, כי אנחנו עמוק בלהט הרגע, ואני במצב הישרדות אחרי כמה מכות נאות שחטפתי, ואגרוף ימין נכנס מאליו במכת וו לא אלגנטית היישר לפרצוף שלו, ושנייה אחרי קצת לא נעים לי, אבל מתחת לשכבת התרבות הדקה שוטף אותי גל קטן של הנאה קמאית. בפנים שלך, בנאדם.