באמת עיר יפה ליסבון, וגם הטיסה מישראל היתה בסך הכל בסדר. רק אחרי שכבר הגענו למלון העיר אחד מעמיתיי לעבודה שהקברניט לא הודה לנוסעים בסוף הטיסה על כך שבחרו אל על, ולא באופציה אחרת. אין אופציות, אין בחירות. יש מלחמה, ואיזו חברת תעופה תרצה לשלוח מטוסים לישראל?

איפשהו בין פגישה למצגת קפצתי לאכול משהו במסעדה סמוכה למלון, התיישבתי, הזמנתי, וכשהרמתי עיניים מהצלחת גיליתי על מסך טלוויזיה שעל הקיר את דניאל הגרי, אומר משהו בנחישות עם כיתוב בפורטוגזית מתחתיו. התמונה התחלפה למה שנשאר מרחובות עזה. זה נראה כמו יום רע במיוחד בימי הביניים. ואז הגיעה העיקרית. אני באמצע אירופה ואין מפלט מהטקס העתיק של להרוג ולהיהרג. 

בערב יצאנו לסיור בעיר, והסבירו לנו שהיא בנויה על שבע גבעות, ולכן מלאה בעליות וירידות, ושרוב העיר נחרבה ברעידת האדמה של 1755. מתברר שהעניין הזה של אסון פתאומי שאף אחד לא צפה היה באופנה גם אז, מי היה מאמין? את רוב הנזק, הסבירה המדריכה, לא גרמה רעידת האדמה עצמה. ה-1 בנובמבר, יום האסון, הוא יום כל הקדושים בעולם הנוצרי, והכנסיות והבתים היו מלאים נרות דולקים לכבוד כל הפנתיאון. מה שהרס את העיר היתה השריפה שגרמו הנרות, לא הפרכוסים של כדור הארץ. כמה סמלי, בסוף אלוהים והפולחן שסביבו לא עוזרים, רק מוסיפים שמן למדורה, מטאפורית ומילולית. 

בדרך למסעדה אחרת ראינו מחלון המונית גרפיטי של Libre Palestina, וניסיתי להחליט מה לומר אם הנהג ישאל מאיפה אנחנו. אולי אגרבה. כבר שנים שאני אומר בלי לחשוב ״ישראל״, אבל בשבעה באוקטובר גם זה השתנה. האשליה של חלק מהעולם המערבי התנפצה, עדיף לטשטש ולהסתיר את הזהות. 

אבל הנהג לא שאל. גם העמיתים שלנו מארה״ב ואירופה לא שאלו יותר מדי על המצב. ואנחנו, הישראלים, דיברנו בינינו על כל מיני דברים: כמה יפה הנוף, וכמה זול כאן, וסיפרנו איפה היינו בבוקר השבעה באוקטובר, וכמה המצב נורא וחסר תקווה, ודיברנו על עבודה ועל הקושי לתפוס מונית בדרך חזרה מהשדה הביתה, והכל התערבב ללתרכובת מציאות חדשה שאי אפשר להפריד אותה בחזרה למרכיביה הקודמים.

אחרי הנחיתה בנתב״ג צעדנו לכיוון ביקורת הדרכונים כשתמונות החטופים מסמנות את הדרך, תלויות מימין ומשמאל למסדרון הרחב, בין שרוול הנחיתה לאיסוף הקניות מהדיוטי, תזכורת שותקת לביצה שבה אנחנו חיים, באמצע שער היציאה והכניסה שלה. כמה טוב שבאנו הביתה, ותודה שטסתם אל על.

אני עדיין לא מריח את העשן בתל אביב, אבל גם מרחוק שמתי לב איך המילה שריפה השתנתה להצתה. מעולם לא חיבבתי אש. היא נראית לי הפכפכה ומסוכנת. בלתי נשלטת. במדורות ל"ג בעומר אני מפחד שאחד מילדי הכיתה יתחיל לבעור. ומקווה שזה לא יהיה הבן שלי.

***

נתקלתי בטוויטר בסיפור רעידת האדמה הגדולה בטוקיו, ב-1923. ההערכות מדברות על 7.9 בסולם ריכטר, 140 אלף הרוגים ועוד 40 אלף נעדרים. הרעש התרחש בשעה 11:58, בשעה שבבתים רבים בישלו את ארוחת הצהריים. שלבו את זה עם בתי עץ וקיבלתם שריפת ענק.

עד מהרה נפוצה שמועה שהאשימה בחלק מהשריפות את הקוריאנים. יפן סיפחה את קוריאה ב-1910, והקוריאנים הגיבו בהקמת תנועת מחאה, כולל אלימות, כולל התנקשויות בפוליטיקאים יפנים. תמיד נוח יותר כשיש את מי להאשים. המוני יפנים זועמים חיפשו קוריאנים ברחובות. ההערכה הרשמית על מספר הקוריאנים שנהרגו במהומות עומדת על כ-300 איש. הערכות לא רשמיות מציבות את המספר על כ-6,000, אולי יותר. עדויות טענו שכוחות הסדר היפניים לא מנעו, ולפעמים סייעו, לפרעות בקוריאנים.

***

הטוויטר של נפתלי בנט, "רק מי שהארץ לא שייכת לו מסוגל לשרוף אותה".  יום אחרי עולה לפייסבוק התגובה הבאה:

***

יום שישי, עוזר לנגה להתכונן למבחן בספרות. היא לומדת את "אש וקרח", של רוברט פרוסט בתרגום של רענן אייכלר. ההשראה לסדרת הספרים של ג'ורג' מרטין "שיר של אש וקרח" ומכאן גם לסדרה "משחקי הכס".

אוֹמְרִים: הַקֵּץ יָבֹא בְּאֵשׁ,

וְיֵשׁ אוֹמְרִים: בְּקֶרַח.

מִתּוֹךְ הַנִּסָּיוֹן שֶׁיֵּשׁ

לִי בִּתְשׁוּקָה, תּוֹמְכֵי הָאֵשׁ

נִרְאִים לִי כְּצוֹדְקִים יוֹתֵר, אַךְ

גַּם שִׂנְאָה הִכַּרְתִּי דַּי

לָדַעַת עַל אוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ

שֶׁוַּדַּאי

יַסְפִּיק גַּם קֶרַח.