אני לא יודע למה תומר החליט שהוא אוהד דווקא את הבוסטון סלטיקס, אבל אם הוא בעניין אז גם אני. וכך נשאבתי לצפות במשחקי האן.בי.איי השנה, ובאמצע הפלייאוף התחלתי לחשוב על שכר המורה הממוצע מחולון. 

אחד הדברים המרשימים במשחקים הוא ההקרבה והמקצוענות של השחקנים. הם נפצעים, יורדים מדדים לחדר ההלבשה, וחוזרים פצועים וחבולים כי הקבוצה צריכה אותם. הם משחקים עם מסיכות פנים משונות, כואבים ודואבים, ועושים הכול כדי לנצח. וכל זה מאוד מרשים, והיה מרשים הרבה יותר, לולא היו מקבלים תמורת כל זה סכומי עתק מטורפים. 

מה פירוש מטורפים? ג׳ייסון טייטום, הכוכב של הסלטיקס, ישתכר בחמש השנים הקרובות כ-200 מיליון דולר. כל זה כמובן לא כולל פרסומות, נעליים וכל הג׳אז הזה. הוא בן 24. מה עם שחקנים קצת פחות נוצצים? אל הורפורד, שחקן חמישייה מבוגר יחסית, יקבל בתלוש השנה 27 מיליון דולר. דריק ווייט יעלה מן הספסל בשביל קצת יותר מ-15 מיליון. השחקן הזוטר ביותר בקבוצת אן.בי.איי משתכר בשנה כמיליון דולר, סכום שמורים, עובדים סוציאלים ודומיהם יכולים רק לחלום עליו. 

אין לי תלונות לשחקנים. כריס רוק דיבר פעם על ההבדל בין המילים Wealthy ו-Rich. שאקיל אוניל, הוא אמר, עונה להגדרה של Rich. האנשים שמשלמים לו משכורת הם Wealthy. אבל הבעיה היא אפילו לא במערכת, בקפיטליזם, אלא בטבע האדם. בניגוד לירי המוני לא מדובר כאן בתחביב אמריקאי. סדר העדיפויות האנושי מעוות בכל מקום. שחקני כדורגל באירופה, רוגבי באוסטרילה וקריקט בהודו יהיו פופולרים, נערצים ועשירים, ומורים ושוטרים ייאבקו על שכר מינימום. ככה זה. הקומוניזם, צדק חלוקתי ושוויון – כל אלה נפלאים באמת אבל לא מתאימים בשום צורה לאופי האדם.

ספורטאים, וזה כולל את האלילים המעופפים שמשחקים כדורסל באן.בי.איי, מספקים השראה ומודל לחיקוי, אני לא מזלזל בזה. אבל ספק אם הם חשובים יותר ממי שאמור לחנך את הילדים שלנו, לטפל בנפשם הפצועה או לשמור על חוק וסדר. חלק מהעניין הוא שלכאורה זה לא מגיע מהכיס שלנו, שלי. אנחנו נצא למרפסות למחוא כפיים לצוותים הרפואיים בזמן מגיפה, ואז נחזור פנימה לצפות בטלוויזיה. המדינה תמשיך לשלם לאחיות שכר רעב, ובעלי קבוצות ימשיכו לשלם לשחקנים הון מטורף. אבל המדינה זה אנחנו. סדרי העדיפויות, התקציבים, המשכורות – כל אלה נגזרים מהפתק בקלפי, ממה שאנחנו מחליטים שחשוב יותר. 

אני נהנה מהתנאים בחברת ההייטק שאני עובד בה, וקם בחמש בבוקר כדי לראות אם טייטום יעלה עם הקבוצה שלו לגמר או לא. אני מתרגש ומתעצבן ותוהה למה אני עושה את זה לעצמי, ואז הם מנצחים והו, איזה קתרזיס, איזה היי. אופיום להמונים ישר לווריד, איזה כיף. אני קונה כרטיסים להופעות, ועוד נעליים חדשות, ועל המסך שלי, אחרי שאישרתי את הרכישה, מופיעה ידיעה חדשותית על מערכת החינוך הקורסת. וואלה, באמת מגיע להם יותר. קצת יותר. בבחירות הבאות אצביע למפלגה שתבטיח בדיוק את זה, ואז תשב בקואליציה ותיגרר לפשרות כי אין מנוס ורק לא ביבי, ולא יקרה כלום, עד המגיפה הבאה.