הצלחתי להתחמק מאירועי החמישים שנה למלחמת יום כיפור, לא לצפות בשום דרמה או דוקו (למעט ״האחת״), ואז קמתי בשבת בבוקר ל״מלחמת יום כיפור: הרימייק״. כמו אחת הסדרות האמריקאיות האלה שמקבלות גירסה חדשה ומצ׳וקמקת, ״בוורלי הילס 90210 הדור הבא״ אבל עם הרוגים ומחדל.

צריך להתאים את ההפקה לטכנולוגיה של היום. במקום הקלטות באיכות גרועה מהקשר של המוצבים בתעלה, של אנשים שמתחננים לעזרה שלא מגיעה, יש שיחות טלפון ישירות לאולפנים של אנשים בעוטף עזה, שמתחננים לעזרה שלא מגיעה. הכל קל וזמין יותר – התעמולה של האויב רצה ברשתות, הייאוש והזוועה משודרים לייב, מלחמה בזמן אמת וב-HD. 

ורק לאפסות וחדלות האישים של ההנהגה יש את אותו ניחוח על זמני של שכרון יוהרה וכוח. כי הטכנולוגיה מתפתחת, האמצעים משתנים, אבל בני האדם נשארים אותו דבר: שחצנים, שיכורי כוח, קטנוניים, קיצוניים, מושחתים. בואו נקים ממשלה כושלת של חדלי אישים, נשקיע את כל תשומת הלב בפוליטיקה ואינטרסים מגזריים צרים, ונראה מה יקרה. הפתעה!

ועכשיו בזמן שאני כותב יש בקיבוץ או עיירת פיתוח בדרום ילד בערך בגיל שבו אני הייתי אז, שעוד לא מבין שאבא שלו נהרג, ושסכין חד חילק את החיים שלו ללפני ואחרי היום הזה. שהעתיד שלו השתנה באחת, הוחלף מנתיב אחד לנתיב אחר. והוא יגדל ויגלה כמה מורכב וקשה כל עניין היתמות הזה, ואיך הוא נמשך ומתפתל ומשתנה בלי סוף. והוא יעבור את כל שלבי האבל והכעס והקבלה, וישאל את עצמו למה? וזה הילד הראשון. יהיו עוד רבים כאלה בימים הקרובים, פה ובצד השני.

באולפנים וברשתות מדברים על אירוע חסר תקדים, ואומרים שמה שהיה הוא לא מה שיהיה. אבל ההפך הוא הנכון. זה כבר קרה, וזה עוד יקרה. כל מה שצריך הוא קצת זמן לשכוח ולהדחיק. עברו חמישים שנה מהמלחמה ההיא והנה, אנחנו רוקדים שוב את אותו ריקוד. ובעוד כמה עשורים עוד יתום לעתיד ייוולד, ויחכה למחדל הבא שיעצב חייו 

"הדרך הטובה ביותר לשכוח מישהו, היא, לעתים, להיפגש עמו שוב", היה כתוב על פתק על הקיר בחדרה של ג'ינג'ית יפה שהייתי מאוהב בה בתיכון. היו לה עוד משפטים מהז'אנר, בעלי ניחוח מסתורי ועמוק. החזקנו ידיים כשהיא שיתפה אותי בהם, וזה הכי קרוב שהגעתי למשהו פחות רוחני איתה.

המשפט לקוח מ"עפיפונים" של רומן גארי, ובשנים שחלפו מאז חשבתי עליו לא מעט. השבוע הוא צץ לי בראש שוב לקראת פגישה עם מישהי שלא דיברתי איתה תקופה ארוכה. המשפט של גארי נשמע לי חכם אז, בחדר של הג'ינג'ית היפה, וככל שחלף הזמן נוכחתי שיש בו מן האמת. בשלב מסוים המהלך החברתי של החיים הופך פחות לינארי ויותר מעגלי. אנשים שהשארת מאחור בתיכון, בצבא, באוניברסיטה, צצים שוב בצמתים לא צפויים בחיים. הרשתות החברתיות הפכו את העניין לפי אלף יותר נפוץ. חברים מן העבר ואקסיות צצים להם בפיד משום מקום, שולחים מיילים, מצייצים. לפעמים זה מקרי, לפעמים זה נובע משעמום או משבר.

והמפגש עם העבר עלול באמת להיות מטלטל, זה לא שהצרפתי הדכאוני טעה לגמרי. אנשים נראים לפעמים רע מאוד כשהפרספקטיבה של אני בן ה-16 או ה-24 מתנגשת עם מה שאני יודע עכשיו. אם הג'ינג'ית היתה מופיעה היום, אוחזת בידי ומדקלמת משפטים חובקי יקום ועצים הייתי שולח אותה לדרכה. מה שפעם היה מסתורי ומרשים, נחשף פתאום כמה שהוא באמת: חוסר ביטחון, מגננה, פאסון. לפעמים זה עצוב, לפעמים קצת מנחם.

ולא תמיד זה מדויק. יש גם מפגשים שמפתיעים לטובה. אנשים מהעבר שזכרתי בכעס או כאב, שחשבתי עליהם רעות, ומתגלים כמורכבים ומוצלחים יותר. ואולי הם היו ממש אחלה גם אז, רק שאני לא יכולתי לראות את כל היופי הזה. מפגש מטלטל עם אהובה מן העבר יכול לשפוך אור גם עלי. על התגובות שלי אז והיום, נקודות התורפה, החרדות, הפחדים.

האנשים האלה שצצים מן העבר עברו כברת דרך, והשתנו, ומשהו בשיחה מתחיל כשהוא מתבסס על פיגומי זיכרונות ואז מתקדם אל העכשיו. הדמות מן העבר – קרוב או רחוק, זה לא תמיד משנה –  עוברת מהפך, מחד מימדיות למשהו שלם ועגול יותר. לפעמים זה עצוב, לפעמים זה יפה ומשמח.

השבוע לא הייתי בטוח אם זה מוצלח בהתחלה. נוח וקל לי יותר בחד מימדיות, מורכבות פירושה מאמץ ולמי יש כוח. אבל לרוב המפגשים האלה עם אנשים מפעם מועילים. לפעמים כדי לשכוח, לפעמים כדי לגלות מחדש, ולפעמים סתם ככה, כי נחמד להתרפק על זיכרונות. ולפעמים גם כדי להשכין שלום וליישר הדורים ולסגור איזו מגירה שנשארה פתוחה בלב.