אני הולך להופעה, ולפני שהמסך עולה קריין מציין שכמובן שכולנו זוכרים את החטופים ומייחלים לשובם. באירוע של העבודה זוכרים את החטופים ומייחלים, ואז עוברים לחלק האמנותי, בתוכניות ריאליטי, בטח גם בחתונות ובר מצוות. יש כבר נוסח מוסכם, זה מתגלגל על הלשון. 

צריך לזכור את החטופים כשהולכים למסעדה חדשה, לתערוכה, לסרט. לזכור אותם לפני שמתיישבים לבינג׳ של סדרה שהמליצו לי עליה, לפני ואחרי שעושים סקס, מדליקים ג׳וינט, נוסעים לטייל בצפון. זה מוציא אותי מדעתי. אני לא מצליח לזכור כל הזמן, אני לא הולך לכל הפגנה והפגנה, החיים הקטנים שלי משתלטים ויש חשבונות לשלם, ודאגות לילדים, והנאות קטנות וקטנוניות, ותחושת חידלון ומה כבר אני יכול לעשות וכמה זה ישפיע. 

והמנטרה הזו שחוזרת בכל מקום, זוכרים-ומייחלים-לשובם, מייאשת ומכעיסה אותי. זה הפך למס שפתיים, מירוק מצפון אוטומטי, אם תשכחך ירושלים, זוכרים את החטופים, מה ההבדל? אני שומע את זה ותוהה אם גם בעוד שנה, חמש, עשור, זה יהיה חלק אינטגרלי מכל פתיח בכל אירוע. חייבים לזכור, לא חייבים לעשות, לא חייבים לזעוק נגד ממשלה מפקירה ומושחתת, נגד מלחמה פוליטית ומיותרת, לא חייבים לדרוש, להפגין, לטלטל את הסירה.

כשאבא שלי נפטר פתאום בלי אזהרה הרגשתי כאילו אני במרכז רעידת אדמה שאף אחד לא מרגיש חוץ ממני. לא הבנתי איך העולם ממשיך להסתובב ולתפקד כאילו דבר לא קרה. אני מניח שככה מרגישות משפחות החטופים, אני מניח שככה הייתי מרגיש במקומם. לא מבין איך המדינה לא עוצרת, מתקוממת כולה, דורשת וזועקת. אבל כשהטרגדיה לא מכה בך אישית החיים ממשיכים, לשגרה שלהם יש כוח מאגי, בלתי ניתן לעצירה. אנחנו מוצאים את הכלים שיאפשרו לנו להשקיט קצת את המצפון, וממשיכים הלאה, אל הפקק בדרך לעבודה, אל ההנאות הקטנות שאפשר להפיק מהקיום הזמני הזה. 

אולי במקום הנוסח הפסיבי אפשר ללכת על משהו שיש בו מין הזעקה. ערב טוב, התכנסנו לחגוג כאן את מה שדורש חגיגה, אבל אנחנו יודעים שהחטופים עוד שם, אנחנו יודעים שאנחנו לא עושים מספיק כדי שהם יחזרו, אנחנו קוראים לאנשים שבעמדות הכוח, וגם לכם, לי, לעשות יותר. כי אי אפשר עוד, כי זה מטורף.

ועכשיו נתחיל.