עמדתי מול השער והנחתי את הדרכון על הקורא האלקטרוני. הדלתות נפתחו, וצעדתי קדימה אל תוך תא קטן. הדלתות נסגרו מאחורי, והפנים שלי – עייפים למדי – הופיעו על צג בזמן שמצלמה סרקה אותם. תכף ייפתח השער שלפני. או שלא?

מה אם הסריקה לא תצלח. אם השער שלפני יישאר סגור, אם יישמעו אזעקות ואנשים חמושים יתחילו לרוץ לכיוון התא הקטן שבו אני כלוא. מה אם תיפתח דלת סתרים מתחתי ואפול לתוך חדר חקירות קטן, אגם תת קרקעי שורץ תנינים או בור חסר תחתית?

בשבוע האחרון דילגתי בין שלוש מדינות במסגרת נסיעת עבודה אינטנסיבית במיוחד. הפגישות היו מוצלחות, התכוננו מראש כדי שלא יהיו הפתעות, ביררנו איך להגיע, יכולנו להזמין מונית או לקחת רכבת, ואם יש צורך להתייעץ ולבדוק. היינו בשליטה. 

עד שהגענו לשדות התעופה. בכניסה לכל נמל תעופה צריך להיות שלט שאומר בשלל שפות: ״שחררו״. שדות התעופה מורכבים מכללים ונהלים משתנים, חלקם שרירותיים למדי, ממכונות אוטומטיות, הודעות שאי אפשר לענות להן, האל במכונה. באחד מנמלי התעופה מצאנו את עצמנו עומדים מול השער ממנו אנחנו אמורים להמריא, לוח אלקטרוני מודיע לנו שהעלייה למטוס התחילה לפני חמש דקות, אבל אין מטוס או אנשי צוות בנמצא, ריק וחשוך, ואין לדעת מה יילד יום. בעודנו מחכים הגיע סמס שמודיע שהעלייה למטוס התחילה, ואם נאחר אנחנו עלולים להחמיץ את הטיסה במטוס הוירטואלי. חושך על פני שארל דה-גול, אין איש ואין עונה, ולא נותר לנו אלא לחכות לגודו ולאייר פראנס. 

שדות תעופה אינם מקום מוצלח לאנשים שזקוקים לשליטה. יש בזה גם משהו מרגיע. בעמידה בתורים מתפתלים לפי סדר ברור, בהיעדר היכולת להזיז או לשנות. אם אני מצליח להרפות ולזרום, יש בזה שקט נפשי נעים. כל עוד הזרימה נינוחה וחלקה. ברגע שהמכונה חורקת ונעצרת, מגיעים רעשים צורמים גם לנפש. 

בבדיקה הבטחונית האחרונה לקחו את המזוודה שלי הצידה, פתחו, העבירו מין מטוש שתר אחר חומרי נפץ או אבק שריפה, והכניסו אותו למכונה קטנה ומיושנת למראה. אם תופיע הודעה במסגרת ירוקה, הכל בסדר. אם באדומה – זה כבר סיפור אחר לגמרי. חשבתי לרגע על הספר שאני קורא, ושבדיוק נורו בו יריות, ותהיתי אם אבק השריפה ריחף לו מהדפים אל הבגדים ותיק הרחצה שבמזוודה, ומה יהיה אם יידלק אור אדום, והאם יש סיכוי שלא אחזור היום או בכלל הביתה? 

האור הירוק נדלק. עליתי למטוס. במונית בדרך הביתה כבר יכולתי לבחור בין מונה למחיר ולהירגע, עד האודיסיאה הבאה.

בסופו של דבר הדימוי הוא מדרכה נעה, ההיא משדות התעופה. בגירושים, בעבודה, תחביב חדש, חברים ישנים. אני זוכר את הפעם הראשונה שבה ראיתי את הפלא הזה בשנות השמונים, נפעם מהקונספט, מה עוד ימציאו המדענים האלה בחיי, אני עומד במקום ובכל זאת זז! גם אם אני רוצה לעמוד לרגע, לחשוב, אולי להתחרט, אני ממשיך לשעוט קדימה. 

יצאתי בשלישי בבוקר מהבית אחרי שבוע בידוד בחסות הנגיף, ולא הצלחתי לחזור. הסתובבתי הרבה יותר זמן מהמתוכנן ברחובות תל אביב שטופי השמש. קניתי את הקפה הראשון מחוץ לבית, ישבתי על ספסל, ואז חיפשתי תירוצים חדשים. קניות למקרר שהתרוקן, עציץ מתנה לשכנה שסייעה בתקופת המצור. רציתי למשוך את הלימבו הזה עוד קצת, לפני שאני עולה בחזרה למדרכה הנעה בלי יכולת לעצור. היא היתה שם בזווית העין, נקודה מתערבלת ותזיזיתית באמצע יום יפה ורגוע, הנקודה שבה עולים בחזרה וחוזרים למירוץ.

היחסים עם המדרכה הנעה מורכבים. אני רוצה לרדת מדי פעם, לנוח, אבל גם מפחד שאין דרך חזרה. שאם אעצור, האינרציה תיעלם, ובהיעדרה אאבד מוטיבציה ותנופה, ואז מה? לא אתפטר, אעזוב, אתחיל, אסיים. זה כמו עכבר על גלגל, וכבר לא ברור מה מניע את מה, הרגליים את הגלגל, או סיבוב הגלגל את הרגליים. אם אעצור אני עלול לגלות את התשובה ולא בטוח שהיא תמצא חן בעיני. אלא שאת הנגיף כל התאוריות בשקל שלי לא עניינו, והנה אני יוצא אחרי שבוע בבית שבו כמעט כל תחום בחיי עמד מלכת. שבוע לפני הכל נעצר בחריקה וזה היה נורא ונפלא, מנוחה נכונה מנוקדת בערפילים של חרדה, ואיך עולים בחזרה עכשיו ומתחילים מחדש. 

לאט. ובהתחלה אני מועד. שוכח חפצים ומשימות, מתעייף, מתעורר בקושי וחולם חלומות משונים. יוצא לשתות עם חברה וכמעט נרדם על הבר בשעה שבה הערב בדרך כלל רק מתחיל. זה לא נמשך יותר מיומיים-שלושה. התנועה קדימה חזקה מהכל, ומשנכנסתי לקצב  קשה לעצור, הרגלים ורפלקסים ישנים נכנסים לפעולה ואני  נסחף קדימה.

בעוד כמה שבועות אשכח מכל העניין, דרמות חדשות יעפילו על שבוע אחד של בידוד נוח למדי כולל נטפליקס, וולט ועבודה מהבית. אבל כמו עם הסגרים שהיו, כנראה שאיפשהו עמוק בפנים קצת אתגעגע, וקצת אחפש את ההזדמנות לעצור רגע שוב, לרדת מהמסלול בתקווה וחרדה שאוכל לחזור.