הפעם האחרונה שבה ניהלתי ויכוח פוליטי היתה לפני כמעט עשור. ישבתי במכונית חונה עם פעוטה שישנה בכיסא התינוק מאחור, משועמם למוות, גללתי בפיד, ראיתי פוסט מעצבן שבימים כתיקונם לא הייתי משקיע בו עוד שנייה, וצללתי בחדווה אל מחילת הארנב של ויכוח חסר תוחלת ועתיד. היה נחמד.

השבוע מצאתי את עצמי שוב מתווכח על המצב. בלי פעוטות ברקע, סתם בבית קפה עם חברה, אין צידוק ואין טעם, מעולם לא נוהל ויכוח בענייני אקטואליה שהסתיים בניצחון או אפילו הסכמה. איש מעולם לא ניהל ויכוח שבסופו הזדגגו עיניו של בן השיח, סימן בדוק להארה שנחתה עליו, שהיי, אתה גאון,הפכת את עולמי, מעכשיו אחשוב, אחיה ואצביע אחרת. 

זה גם לא היה דיון מעניין במיוחד. שני שמאלנים שמסכימים שרע מאוד פה, שהממשלה איומה, ועזה וכל זה. נקודת המחלוקת היתה על זיהוי הרגע המדויק שבו צריך לארוז ילדים ולעוף מפה. האם חצינו את הקו האדום? איפה נמצא בעצם הקו האדום? מי משרטט אותו? אנחנו ב-1939? 1932? וכו׳ וכהנה, כשאני בגדול טוען שעוד לא הגיע הזמן לנוס, והיא אומרת שאנחנו כבר כמה דקות טובות אחרי שעת השי"ן. 

ואחרי שסיימנו להתווכח ונפרדנו עצבנים אך כידידים חשבתי על הכל מחדש. קודם כל על הפוזיציה: לי יש ילדים גדולים למדי, כולם עם אופציות סבירות לגמרי לעוף מכאן אם צריך. לה יש צמד ילדים קטנים מאוד, והיכולת לזוז איתם למקום אחר מוגבלת ומורכבת. שלא לדבר על העובדה שמדובר בשני בנים, ומי לעזאזל רוצה לגדל את הילדים שלו כשבחדשות כל יום מותר לפרסום על מזבח קואליציה רקובה. בקיצור – אני פריבילג על מלא. מה אני רוצה ממנה, והאם סתם התגוננתי כי עמוק בלב אני חושש שהיא צודקת, ומה שמשאיר אותי כאן הוא הפחד לזוז ולעזוב את המוכר והידוע? 

אבל מעבר לזה הבנתי גם מה ויכוחי הסרק האלה משרתים. נכון שלא נשכנע זה את זו, נכון שנתעצבן קלות. אבל בדרך אנחנו מספקים לצד השני שק איגרוף קטן, דרך לאוורר ולהוציא פחדים וחרדות, לתת להן שם, להפוך אותן לפחות מאיימות. לא נשכנע ולא נשתכנע, אבל אולי לרגע קט נפחד פחות. זה לא מעט.