לפני הכל – מדובר בסרט קיץ אינטליגנטי משובח, צירוף מילים שאין הרבה הזדמנויות לעשות בו שימוש. שווה. גם הביקורות ב-ynet, סינמסקופ וכו' משבחות.

מגנטו בגירסת הקומנדו

ואני טוען: יש כאן בנוסף לכל מעין אלגוריה ציונית שתשמח לבב כל מתנחל. הסרט מתחיל באותה סצינה שפותחת את אקס מן הראשון מ-2000. ילד יהודי שמופרד מאמו במחנה ריכוז, ומאבד שליטה על הכוחות המיוחדים שהוא לא ידע שיש לו – היכולת לשלוט בכל סוג של מתכת. זה מתבטא בהמון צעקות ובשער ברזל מתקפל. הוא נלקח למשרדו של קווין בייקון, סוג של ד"ר מנגלה למוטאנטים, ועובר שם דברים איומים למדי.

20 שנה קדימה הילד בגר ועכשיו הוא מייקל פסבנדר (שחקן מעולה), ותכף יהיה מגנטו, האיש הרע האולטימטיבי מהקומיקס. לא מדובר עוד בילד חלש ומפוחד, אלא בגבר נאה ומסוקס. והעיסוק שלו כרגע? צייד נאצים. מדובר בסצינות שגורמות לך להצטער שהסרט כולו לא עוסק במגנטו בגירסת הג'יימס בונד היהודי, עם כוחות מיוחדים במקום גאדג'טים.

אבל הוא לא. הסרט, כמו הקומיקס והחלקים הקודמים בסדרה, עוסק במערכת היחסים החשדנית והאלימה בין המוטאנטים לשאר האנושות. הם מיעוט נרדף שמפחיד את ההמון בגלל השונות שלו. ככאלה, הם יכולים לסמל כמעט כל מיעוט באשר הוא. הם נרדפים, כמו שחורי העור או מלוכסני העיניים, בגלל המראה החיצוני שלהם. הם נרדפים, כמו הומוסקסואלים, בגלל סגנון חיים שונה – ובאקס מן 2 יש סצינה שנראית אחת לאחת כמו סצינת יציאה מהארון. וכמובן שהם מזכירים גם את האנטישמיות והרדיפה אחר יהודים.

מגנטו, ששרד את הנאצים, רואה ברדיפה הזו המשך של אותה שנאה קרה ומחושבת. מבחינתו, אין בני אדם טובים או רעים. אין מקום להבנה של הפחד או הרתיעה שלהם, ואין מקום לפיוס ושיתוף פעולה עם חלקם. כולם נגדו, ואם יקבלו את ההזדמנות, הם יאספו את המוטאנטים, יכלאו אותם וישמידו אותם. זה אנחנו נגדם, עד הסוף.

כל מה שחסר לו, אם כן, הם עוזי וצמוד קרקע בהתנחלות. הטראומה שלו כילד יהודי נרדף, מתבטאת בבגרותו בעמדה קיצונית ואלימה כלפי כל רודף פוטנציאלי, דמיוני או אמיתי. העולם כולו נגדנו, ורק בכוח הזרוע ותוקפנות נצליח לנצח אותו. והעניין הוא שזה לא לגמרי בלתי מדויק. יש בני אדם שמעוניינים להשמיד מוטאנטים, יש מקום לדאגה ולפרנויה. וזה בעיני הקונפליקט שהסרט שם עליו את האצבע בצורה אלגנטית ומוצלחת. החשדנות, הפרנויה והאלימות של הקיצוניים משני הצדדים, שמאיימת לחסל כל סיכוי לפשרה וחיים משותפים. מדכא. אבל אחלה סרט.

אלי ישי הוא איש עם דיעות חשוכות במיוחד, ובאופן כללי ניצב קוממיות בצד האפל של הכוח. זה לא אומר שכל הילולת ילדי העובדים הזרים שמתחוללת סביבו מוצדקת.

באחד הקורסים במדעי המדינה לומדים על  אחת הטעויות הבסיסיות בהפקת לקחים מההיסטוריה: לוקחים שני מקרים עם מאפיין בולט דומה אחד, ומתייחסים אליהם כמקבילים, כלומר מאפשרים הסקת מסקנות מזה על זה. עכשיו האופנה היא להשוות את גירוש ילדי הזרים לשואה. בואו נסתיר אותם – כמו שחסידי אומות העולם הסתירו אותם. כי  זה, כאילו, דומה.

אבל זה לא. אין כאן שלטון נאצי שיוציא להורג את המסתירים – מקסימום תחטפו קנס מאיזה פקח עילג. ואין כאן רדיפה על בסיס גזעני. יש כאן אנשים ששוהים בארץ שלא כחוק, וזהו.

טוקבקיסטים ובעלי טורים ימניים תהו איפה היו כולם כשגירשו ילדים בהתנתקות. מבאס מאוד להסכים עם טיפוסים כאלה, בהגדרה, אבל יש בדברים מין הצדק. גם פינו ההתנחלויות היה גירוש אנשים בעקבות הפרת חוק, וגם שם היו ילדים. אבל התגובות בארץ – שמאל-ימין – הן על אוטומט. כל אחד יודע איפה הוא ממוקם על המפה, ומגיב בהתאם, ולא לפי הסוגיה והעניין.

והאמת הלא שחורה-לבנה היא שעובדים זרים לא חוקיים צריך לגרש. אחרי בדיקה: מה במערכת גרם לתופעה הזו, ואיך מתקנים את זה. האם חלקם פליטים של רדיפה במדינת המקור, ואז יש לתת להם מקלט מדיני ואולי אזרחות, או שמדובר באנשים שחיפשו כאן עבודה, ויכולים לחזור למדינת האם שלהם. אבל לדיון המתלהם על שואה ושאר ירקות אין כאן מקום. אם מחר אוסטרליה תגרש כמה ישראלים שבאו לעשות בה כסף בלי אישורים מתאימים, אף אחד לא יזעק "אנטישמיות". חוץ מכמה טוקבקיסטים.

אפשר לקחת את הדברים בפרופורציה, ואפשר לראות אותם לא רק באופן חד צדדי מוכתב מראש. גם ימניים בדעותיהם יכולים להודות שפרשיית החיילת שהצטלמה עם פלשתינים כפותים מבישה ומעידה על נזקי השליטה על עם אחר. גם שמאלנים יכולים להסכים שצריך לקיים את החוק באשר הוא, גם כשהוא חל על עובדים זרים וילדיהם. אפשר להפסיק עם האוטומציה ולנסות קצת לחשוב.

אי אפשר לברוח מזה – שיחות מה היה אילו. אם זה היה משט שמנסה לשבור הסגר של הצבא האמריקאי, זה היה נגמר במספר דו ספרתי של הרוגים. אם זה היה משט לטורקיה, עם ציוד סיוע לארמנים, זה היה נגמר בכמה טורפדואים ומאות הרוגים. ואם זה היה המצרים, אז בכלל – פצצת מימן לפחות. פובליציסטים כותבים על זה, חברים וקרובי משפחה מדברים על זה בארוחת שישי.

העניין הוא שאנחנו לא זה ולא זה ולא זה. אנחנו לא מעצמה ערבית לא דמוקרטית, וגם לא רוצים להיות. אנחנו גם לא רוצים להיות טורקיה, שלא ממש מצליחה להתקבל למערב, מקצינה ומדכאת מיעוטים. ואנחנו לא המעצמה הכי גדולה בעולם שיכולה לעשות מה שמתחשק לה. כך שכל זה לא רלוונטי. וכשמקבלים החלטות על מה ואיך לפעול, אולי כדאי לקחת את זה בחשבון, במקום להתבכיין אחר כך.

וזה גם לא משנה שהטיפוסים על הסיפון היו שכירי חרב/פעילי אל קעדה/עבריינים. המטרה שלהם היתה פרובוקציה, והם הצליחו להשיג בדיוק מה ששולחיהם רצו. כך שגם אם אנחנו נורא צודקים, זה לא ממש רלוונטי. והספינות האלה הן לא הדרך היחידה שבה החמאס מקבל ציוד. לא היה כאן איום קיומי. סתם איוולת. וכן, יש בעזה מחסור וסבל. אבל אסור לקטר על זה יותר מדי, כי זה לא פטריוטי.

מה שמביא אותנו לאלי ישי. מילא זה שהוא דורש מערוץ טלוויזיה לפטר מגיש/בדרן רק כי הוא העליב אותו בטוויטר – הוא עוד טוען שזה שיתוף פעולה "עם בגידתה של ח"כ זועבי". זה מטורף. אסור להיות שמאלני, הבנו. עכשיו גם אסור סתם להעליב שרים ושאר נכבדים. אמירה, ביקורת, היא בגידה.

אני חושב שאפשר להיות שמאלני, להעביר ביקורת על הממשלה ועל צה"ל, ועדיין להיות פטריוט, או לפחות מישהו שדי אוהב את המדינה, ואכפת לו ממנה – לא כי הוא מקדש אותה, אלא כי זה המקום בו הוא גדל וחי. ולפי מה שאני יודע, אחד מהיסודות של דמוקרטיה הוא חופש הביטוי, הזכות לומר דברים גם אם הם מעצבנים מישהו, כולל אלי ישי, גם אם הם לא דעת הרוב, או לא דעת השלטון. אני מניח שמדי פעם צריך לעצור ולבדוק אם אנחנו עוד דמוקרטיה, ובאיזה כיוון אנחנו הולכים.  בינתיים לפחות זו השיטה כאן.

אין קשר בין כמה שאנשי השייטת מצוינים, לבין שרשרת ההחלטות האידיוטיות שהציבה אותם במצב שבו מצאו את עצמם. אין קשר בין מה היה אילו זו היתה מדינה אחרת, למה שקורה כאן. ואין כנראה גם קשר בין אלי ישי לדמוקרטיה.

אני כבר בחלק השלישי של טרילוגיית מילניום של סטיג לרסון. לא היתה לי סבלנות לחכות לתרגום, הלכתי על הגירסה באנגלית מחנות בריטית ששולחת ספרים לכל העולם בלי לגבות דמי משלוח. טירוף.

על לרסון, הטרילוגיה המצליחה שלו ומותו בטרם עת, כתבו לא מעט. אבל מה שמעניין אותי במיוחד היא דמותו הטיפוסית של איש השמאל שעולה מהעלילות שלרסון טווה. לאו דווקא ממה שהוא כותב באופן מודע, כמו ממה שניתן לשאוב ולהבין מהעלילה ומהבחירות שהוא עושה כסופר ומספר כל יכול.

אם לתמצת, השמאל אליבא דלרסון חי כל הזמן במעין דיסוננס. הרבה יותר קל להיות ימני: בצד ההוא של המפה הפוליטית יש שחור-לבן, בלי לבטים, והליכה בעקבות רגשות בסיסיים ואנושיים מאוד: לאומנות, פטריוטיות, אנחנו והם, וכו'. ספקות זה ליפי נפש.

שזה השמאל, כמובן. כאן זה כבר מסובך יותר. לרסון מייצר עלילות שנועדו להעמיד בקדמת הבמה את הערכים החשובים לו: דמוקרטיה, זכויות הפרט, סבלנות כלפי מיעוטים, חופש העיתונות, מאבק באפליית נשים ועוד ועוד. אלא שכדי לשמר את כל הדברים היפים האלה צריך, כמו שאמר ניאו ב"מטריקס":

כי הגיבורים של לרסון משתמשים לא מעט באלימות, וחוצים לא פעם את הקווים בין החוקי ללא חוקי בלי למצמץ. ללרסון יש שני גיבורים מרכזיים, אבל זה רק לכאורה. את מיכאל בלומקוויסט, העיתונאי, אנחנו מחבבים ומעריכים. אבל את ליסבת סלאנדר, האקרית ונערת שוליים, אנחנו אוהבים. מאוד. וליסבת לא לוקחת שבויים. היא לא אוהבת שוטרים או כל סוג של אנשי ממסד אחרים. היא מסתובבת עם שוקר חשמלי ולא מהססת להשתמש בו, ואם אין ברירה גם מפתחות מכונית בתפקיד אגרופן יהיו בסדר, תודה. וגם אקדחים. הרבה אקדחים. כי זו הפנטזיה שלנו: שימוש בכלים של ימין קיצוני – אלימות, התעלמות מהחוק – למטרות ה"נכונות".

לרסון מקפיד לציין באופן כמעט פטישיסטי כל דגם מחשב, מכונית ונשק שהגיבורים שלו משתמשים בהם. ספרי מילניום כוללים לא מעט דגמי אקדח, והדמויות שלו, טובות ורעות, לא מהססות ללחוץ על ההדק. כולל סלאנד. וברור לחלוטין שאין לה בעיה להרוג, במידת הצורך. בלומקוויסט קצת מהוגן יותר, אבל לרסון טורח להזכיר שיש לו עבר צבאי, ומספק גם לו את דקת הארי המזוהם שלו.

מה זה אומר? שבכל שמאלן מתחבא פשיסט קטן, שהיה רוצה להגן על מיעוטים ועל חופש הדיבור בסיוע צמד אקדחי סיג סאוור בקוטר מכובד. שצריך להתמודד עם הדעות הקדומות ועם האלימות והיצריות הקמאיות שלו, ולנסות לתעל אותן למקומות הנכונים.

אני מתקשה להאמין לפציפיסטים מוחלטים, שממקמים את עצמם בקצה הכי שמאלי של הסקאלה. אלימות היא חלק בסיסי מהאנושיות של כולנו. להיות שמאלן, ליברל, נאור, זה לדעת לדכא את היצרים האלה, או להשתמש בהם באופן מבוקר מאוד – לפעמים בכל זאת כוח הוא מוצא אחרון ויחיד. בינתיים, בפנטזיה של כל שמאלן, מחכה מין ליסבת סלאנדר כזו – עם שוקר חשמלי ביד אחת, אקדח אוטומטי ביד השנייה, ורצח בעיניים.

שכול הוא טאבו. אסור להעביר ביקורת על משפחה שכולה, וכל תגובה למוות היא מובנת ולגיטימית. כל זה מתעצם כשמדובר בצבא.

אבל הקטע הבא עורר בי אי נוחות, שלא לומר בעתה. כבר זמן שאני מרגיש שישראל נמצאת בעיצומו של גל מקארתיזם ולאומנות, והפוסט הזה בבלוגים של nrg רק חיזק את התחושה. קלמן ליבסקינד מביא שם קטעים משיחה שקיים סגן עורך מוסף הארץ, אורי תובל, בפייסבוק, ופורסמה באתר הכה נאור של רוטר. עזבו את החטטנות והמציצנות – תובל אישר בדיעבד את השימוש בדברים. לליבסקינד ברור מה זה אומר על "הארץ" ועל תובל, כלומר שום דבר טוב, משהו מעדות השמאל עוכר ישראל.

אני מבין לגמרי מה תובל כותב. אני חושב שצבא הוא רע הכרחי, לא אידיאל, ואני לא רוצה לחיות במדינה שחייליה יהפכו בסופו של דבר לסוג של שאהידים. כשראיתי את אמו של אלירז פרץ בטלוויזיה חשתי רתיעה מחלק מהדברים. הרגשתי שההתמודדות שלה עם האבל היא דרך לאומנות – זו זכותה כמובן, וזה אולי אפקטיבי. זה גם לא העניין. מה שחשוב כאן הוא שהעמדה של תובל נתפסת כלא לגיטימית. שאסור להעביר ביקורת בנושא כזה. ששיחה חצי פרטית ודעות אישיות שלו מתפרסמות כדי לעשות לו – ולעיתון שהוא עובד בו – דה לגיטימציה.

התחושה היא שאסור לחשוב אחרת, שכל ביקורת על הצבא והמדינה הם סוג של בגידה. שחשיפת מעשים לא חוקיים או שקרים של הצבא הם לא אקט חיובי שמסייע לשמור על הדמוקרטיה והמוסר במדינה, אלא סיוע לאויב, עיין ערך פרשת ענת קם ואורי בלאו.

מוסר הוא לא סתם מונח פילוסופי ריק. זה עניין פרקטי של איך נחיה כאן. אם לא תהיה ביקורת, אם לא תהיה לגיטימציה לדעות אחרות, אם לממסד יהיה כוח בלתי מוגבל, זה יתחיל אולי בשיפור הביטחון בשטחים לטווח קצר, אבל יזלוג פנימה וייגמר ברמיסת זכויות הפרט כאן. בפנים. אם לכוחות הביטחון יהיה מותר לעשות הכל מעבר לקו הירוק, בסופו של דבר יהיה להם חופש פעולה דומה גם בפתח תקוה ורמת גן. אני מניח שגם המבקרים של "הארץ", שהסגנון של תובל מזעזע אותם, לא היו רוצים לחיות במדינה כזו.