בשבוע האחרון אני מוצא את התשובה על פרק כף היד. אנשים צריכים תשובות, ואני לא פתית שלג ייחודי. כולנו שואפים למופשט ולנשגב, אבל בסוף היום צריכים משהו שאפשר לגעת בו, להבין באמצעות חושי החיה שאנחנו. ככה מתחילים עם אל מופשט שנמצא בכל מקום, ומסיימים עם קברי צדיקים וקיר תומך של מקדש ישן. אין מנוס.

בהתאם קניתי לי במסגרת משבר גיל 50 שעון חכם שנותן לי תשובות על שאלות מטרידות כמו מה קצב הלב שלי כרגע, עד כמה אני מנוון וצריך לזוז, ואיך ישנתי. החלק האחרון התגלה כממכר: אני מתעורר בבוקר ובודק מה קרה בלילה מהרגע שהנחתי את הספר על השידה וכיביתי את האור. גרף נאה מראה לי כמה זמן ישנתי שינה עמוקה, כמה דקות הייתי ער, וכמה בשלב ה-REM, פאזת החלומות. 

האפליקציה הנלווית לשעון מספרת לי שהייתי ער כמעט שעה במשך השש ומשהו שעות שביליתי במיטה, ושזה לגמרי נורמלי. היא גם נותנת לי ציון ועצות – מתי להתחיל להתארגן למיטה, ומה לעשות כדי להבטיח שינה עריבה ובריאה במיוחד. אני מתעלם מכל זה. אם בא לי לצאת הערב ולשתות ושאר פעילויות לא בריאות זה מה שיקרה גם על חשבון פגיעה בציון. החיים קצרים ומלאי הפתעות לא נעימות, אין לי זמן.

אבל אני אוהב את הציון ואני אוהב את האשליה של ידיעה. אם אני מרגיש מעוך אבל השעון מדד שינה מוצלחת אני מתעודד. אם ישנתי מעט אני מקבל לגיטימציה לעייפות, וגם זה משמח בדרכו. זה חלק מהצורך בתשובה מוחלטת. 

החברה אחות-עורכת סיפרה על אישה שהגיעה עם הבת שלה למיון ודרשה לדעת מה זו הפריחה שמציקה לילדה כבר כמה ימים. כשביקשו לשלוח אותה הביתה בלי אבחנה, כי היה ברור שלא מדובר במשהו מסוכן או בעייתי במיוחד, היא איבדה את זה. היא רצתה שם. ולא עניין אותה כמה בדיקות צריך לעשות, ואיזה נזק משני עלול להיגרם במהלך כל הדקירות והבחינות. היא רצתה שמישהו ידביק תווית שתפטור אותה מהפחד מהלא נודע. 

וכך אני מקבל יום יום אישורים לדופק סדיר ושינה סבירה, שיש בהם מן האמת אבל לא אמת מוחלטת. השעון יודע לבדוק מתי אני חולם, אבל אין לו מושג על מה – סיטואציה סתמית בעבודה, חלום ארוטי או סיוט שבו מככבים הפחדים הגדולים ביותר שלי. הוא מספר לי שהייתי ער חמש דקות באזור שש בבוקר, אבל אין לו מושג מה טרד את מחשבותי ואת נפשי בדקות הללו. הצורך הבלתי נדלה באמיתות מוחלטות נדון לכישלון. אבל השלמתי שבוע של שינה מוצלחת וללב שלי יש אחלה קצב. אסתפק בזה.

כבר לא היה לי אוויר, ותהיתי בייאוש כמה זמן עוד נשאר. הגנבתי מבט הצידה כדי לבדוק וחטפתי ימנית קטנה לפרצוף. היריב שלי לאימון חייך אלי בין כפפות האיגרוף שלו. ״הסתכלת על השעון, אה?״

מאז אני מנסה לאמן את עצמי בלא להסתכל על השעון במהלך אימון. להתעלם מהזמן ומהלכו, להיות זן, כאן עכשיו וברגע, כשלרוב הרגע הזה כולל אגרופים מתנופפים. זה לא קל. סיבוב של קרב אימון יכול לארוך בין דקה אחת לשלוש. זה הבדל תהומי. יש מעט הוכחות חותכות ליחסיות הזמן כמו ביצוע פעולה פיזית קשה ורפטטיבית. קח משקולות כבדות ותתחיל להרים ולהוריד ותגלה שעשר שניות הן נצח. 

היריב שלי לאותו קרב מכונן הוא בן עשרים ומשהו. הוא נולד בכושר, ומאז לא מפסיק להתאמן. זה היה סיבוב הקרבות האחרון לאותו אימון, ובזמן שאני הייתי כבר מותש, משווע לקצת חמצן, הוא דילג בקלילות מסביבי, ואני די בטוח שמדידת דופק היתה מגלה רמה שאני מגיע אליה בישיבה על הספה. 

אחרי שהתאוששתי חשבתי על ההערה שלו, ושאפשר למצוא בה איזו חוכמת חיים קטנה. מין מוסר השכל שתשמע מנזיר קונג פו על פסגת הר מושלג. אין טעם לחפש את השעון, צריך לחיות כל רגע כאילו הוא נצח, להשקיע את כל כולך, ועוד כהנה וכהנה.

זה רעיון יפה, אבל כדרכם של רעיונות שארוזים טוב מדי הוא לא מדויק. אי אפשר לחיות כל יום, כל רגע, כאילו הוא האחרון, ואי אפשר להתעלם מהשעון – לא בזירת האיגרוף ולא בכלל. אנשים שמדברים על לחיות כל יום כאילו מחר נמות ומוצאים את עצמם יושבים במשרד הפנים שלוש שעות בתור בלתי נגמר לא ישרדו את העולם הזה. מתאגרף שלא יסתכל על השעון לא יידע מתי לקחת את הזמן ולאגור אנרגיה, ומתי להתפוצץ על היריב כי הסיבוב תכף נגמר ואין טעם לחכות. הניסיון לשמר מצב של שיא בכל רגע נתון נדון לכישלון. לשיעמום, להמתנה, למנוחה – פיזית ומנטלית – יש תפקיד מכריע בקיום על הכוכב.

הטעות שלי לא היתה המבט העורג אל השעון, אלא הסיבה. הייתי עייף, רציתי שייגמר כבר, ויתרתי. וזה מה שהצדיק את האגרוף לפרצוף – לא העייפות, אלא הכניעה. צריך להתייחס לשעון בכבוד ובחשדנות, לדעת מתי הוא חשוב ומתי מפריע, ובעיקר לא להתעלם ממנו. ארצה או לא, הזמן מתקתק לו שם, ואם איני יכול לעצור אותו, עדיף שאעשה בו שימוש מושכל. ואולי כדאי גם ללכת מכות עם אנשים בגילי. 

ביום השני של מלחמת יום הכיפורים ניסה רופא צבאי להציל את חיי אבי הפצוע. הוא הסיר ממנו את שעון היד, אולי כדי לבדוק את הדופק הנחלש, אולי כדי לוודא שיגיע לאלמנה לעתיד. השעון נפל עם הרופא בשבי המצרי. הרופא חזר. השעון לא. ייתכן שהוא עדיין מתקתק על יד נעלמה מעבר לגבול. שלל מלחמה שעבר בירושה.

אחרי שבשבוע שעבר התמוטט ומת האיש השני שקראתי לו אבא התברר שסיפור השעון חוזר על עצמו. הפרמדיקים שהגיעו לבית המלון בלטביה לא יכלו לעשות דבר. אחד מהם לקח את שעון היד של אבא, והבטיח לאמא שלי שאלו הנהלים והשעון יוחזר. אחרי ארבעה ימים הגיע הארון. בבית הקברות מסרו לנו את שקית החפצים שהגיעה איתו. השעון לא היה בה.

תמיד רציתי את השעון ההוא, שהלך עם אבא שלי למלחמה ולא שב. המזכרות הספורות שנותרו מאבי הראשון היו פטיפון ותקליטים, ספרים ושולחן כתיבה. פריטים דוממים שגילו לי מעט מטעמו התרבותי, ולא מעבר. יש חשיבות לחפצים, למזכרות. אבל כמו בענייני כישוף וקדושה, לא כל חפץ עונה לדרישות. חפצים בעלי כוח ממשי יש מעט.

השעון היה פריט שנלבש, שהיה צמוד לאבא שלי לגוף, לדופק שנדם. חפץ מלא עד להתפקע במשמעויות סימבוליות אודות זמן. זמן שעצר כשאבא שלי נהרג, ואז התחיל לנוע שוב, אבל אחרת. החיים שלי ושל אמא שלי זרמו לכיוון אחר, חדש. השעון, מתקתק כמו לב פועם, היה יכול אולי לספק לי שמץ ממי וממה שהיה אבא שלי, רמז בחיפושים ובחקירות: במה אני דומה לו? מה יש בי ממנו? מה אין? המניירות הפיזיות שעברו בתורשה, שרק אמא שלי מבחינה בהן. החיים שהיו יכולים להיות לי אילו. השעון היה יכול להיות חפץ מעבר, מן הזמן הישן אל הזמנים החדשים.

אמא שלי ואבי הראשון היו ארבע שנים יחד. כילד זה נראה לי נצח. כיום? הרף עין. עם האב השני היא הייתה 42 שנים מאושרות. אני חושב שגם אחיי ואחותי וגם אני יודעים היטב מה קיבלנו ומה למדנו מהאיש הטוב והנדיב שמצא אותה והיא אותו. ועדיין, רצינו את השעון. בעיקר בשביל אמא שלי, שהושלכה ללא התראה בחזרה לטראומה ההיא, לאבדן הפתאומי שפילח כמו ברק, וביקשה תיקון.

ניסיתי להדחיק. שיננתי לעצמי שהשעון הוא רק חפץ, ומהו חפץ מול הכאב והחלל שנפער לי בחזה. אבל יום אחרי, כשהקונסולית של משרד החוץ הודיעה לנו שהשעון נמצא ועושה את דרכו ארצה, הרגשתי פתאום שיותר קל לי לנשום.

חסדים קטנים של שבעה

בימי הלימבו שבין המוות ללוויה נפגשתי עם חברה שלקחה אותי לבית קפה כדי לעזור לי לשמור על שפיות. בטח תהיה לכם שבעה של אשכנזים, אמרה. לא תשבו על הרצפה בבגדים קרועים, ותעשו הפסקת צהריים. בלוויה ראיתי אותה עומדת מרחוק כשגיסי הודיע על שעות הביקור בימי השבעה. אבל הפסקת הצהריים הזו הצילה אותנו, ובעיקר את אמא שלי.

והיו רגעי חסד קטנים בשבעה. בת החמש שליוותה את אמא שלי למנוחת הצהריים ושמרה עליה עד שנרדמה. נגה שבאה להיות איתי ודאגה ולי וחיבקה וסיפקה כתף לבכות עליה. תומר שבימים כתיקונם חומק ממגע ופתאום, משום מקום, העניק לי נשיקת לילה טוב. האהבה הגדולה בין ארבעתנו, האחים, שביומיום עסוקים כל אחד בענייניו וממעטים לתקשר. אורח מפתיע שידע לומר את הדבר הנכון, חברים שעטפו ודאגו.

והאינסטלטור. את היום הראשון לשבעה צלחה אמא שלי בגבורה עד שגילינו נזילה במטבח. זרזיף מים לא משמעותי שהצליח למוטט סכר שביר ולהציף אותה בעצבים ודמעות. חיפשנו בבהילות איש מקצוע, עד שאחי מצא מישהו שהסכים להגיע מעכשיו לעכשיו. האיש בא, בדק, מצא את מקור התקלה ושלח פועלים שתיקנו אותה. כשאחותי רצתה לשלם הודיעו לה הפועלים ש"שרון אמר שזה בחינם". על האנושיות הזו אנחנו אסירי תודה.

קמנו מהשבעה, עלינו לקבר. עמדנו בשישי בערב בבית הקברות הריק, בלי כיפות, והקשבנו ל"אנא בכוח" ניסיתי להסביר אחר כך לנגה ותומר את העדפות הפלייליסט להלוויה שלי, אבל נגה אמרה לי לשתוק. וזהו. תם הטקס. החלק הקשה באמת מתחיל ואני מתגעגע.

הערה לסיום:

שרון האינסטלטור – 052-2317115. גם שרברב וגם בנאדם.