הסטייק היה עשוי במידה הנכונה, ביצת עין מקשטת אותו מלמעלה. בדיוק התיישבנו לאכול כשנשמעה ההתרעה, הבקרוב לאזעקה, תכף יעופו טילים לכיוון הכללי שלנו. עשינו את הדבר האחראי והמתבקש ובדקנו באיזה טילים מדובר ומה מוצאם. ובכן – תימן. מכיוון שכך המשכנו לאכול. 

יש רגעים שבהם אני מרגיש שאני משקיף על המציאות מהצד. כאילו ירדתי מהכביש המהיר שכולנו נוסעים בו ואני מתבונן בחיים שאני מנהל מזווית אחרת, משל הייתי חייזר שמנסה להבין מה לעזאזל הולך כאן. מצד אחד מגורים בכרך גדול ומודרני, עבודה מתגמלת, תרבות המערב, ומצד שני אזעקה וטילים. זה הנורמלי החדש, וזה מטורף.

פעם מזמן, עוד לפני שנולדו לי ילדים ולפני שהביביזם הפך לכת השלטת, עבדתי בעבודת סטודנט חביבה. זו היתה תקופה אחרת, פחות טילים ממדינות זרות, יותר אוטובוסים מתפוצצים ופיגועים. היינו במשרד, הרדיו ניגן שיר עצוב, מישהו נכנס ושאל ״מה זאת המוזיקה הזאת?״ ומישהו אחר מיהר להרגיע שהכל בסדר, לא היה פיגוע. והעולם שלי נעצר לרגע, וחשבתי שזה לא סביר. אנשים לא אמורים לחיות ככה, רק בישראל דיאלוג כזה יכול להיות הגיוני.

וזה לא שיש לישראל מונופול על טירוף יומיומי ממוסד. הורה אמריקאי שמקבל טלפון מבית הספר באמצע היום עשוי לתהות האם למוסד החינוכי בו לומדים ילדיו הגיע תלמיד לשעבר מתוסכל חמוש בנשק אוטומטי. וזה עוד בעולם המערבי הנינוח. מעניין מה עובר על הורים באפריקה, באוקראינה, בעזה. 

השבוע שוחחנו בקנאה על אנשים שמתעוררים במדינה אירופאית משועממת – בלגיה נגיד – ומוטרדים משיפוץ כביש מהיר, או ממחירי הגבינה. זה מה שנמצא בראש מצעד העצבים שלהם, זה מה שיככב בכותרות המקומיות, אולי מתחת לעוד ידיעה על דברים איומים שקורים במקומות אחרים, נגיד במזרח התיכון. אני חושב על תומר שעף מכאן השבוע מי יודע לכמה זמן, ומעבר להרפתקאות של הטיול הגדול אחרי הצבא חושב אולי גם על קצת שקט. קצת נורמליות לרפואה. אף פעם לא רציתי לחיות בזמנים היסטוריים, אני מאחל לתומר, לי, לכולם – אפילו ביביסטים – שיעמום בריא ומתמשך. די.

באחד הערבים באמצע השבוע קנינו לתומר כרטיס לכיוון אחד לתאילנד. הטיול הגדול אחרי הצבא. ידעתי שזה מגיע, ועדיין החזה מתכווץ ומחנק בגרון ואל תלך, אל תלך.

גם אני התחלתי את הטיול שאחרי בתאילנד. בתקופה הפרהיסטורית ההיא פשוט נסעתי, בלי טלפון חכם, בלי מיילים. כל מה שהיה זה מכתבים – דואר ובול – רק קצת יותר מתוחכם מאותות עשן. זה נראה לי סביר והגיוני, ורק אחרי שנגה נולדה חשבתי על ההורים שלי, על מה הם עברו, על חוסר התקשורת, השליטה. המעבר החמקמק והנכלולי של הזמן, ופתאום הילד שהיה צריך אישור לצאת מהבית לחבר שגר באותה עיר מתעופף לקצת העולם, ותתמודדו.

לתומר יש ווטסאפ וג׳ימייל בקצות האצבעות, ולמעט פסגות הרים קיצוניות אין סיבה שלא נדע מה קורה איתו ולמה, כולל תמונות, באמצעות קסמי הוויי-פיי. זה אמור להרגיע אותי. זה לא. אין פה שיקול רציונלי, וזה לא משנה שאני סומך על האופי הצופיפיניקי המסתדר שלו. תושייה ויכולת זה נחמד, אבל העולם אכזר ומלא סכנות. צונאמי וסמים, שודדי דרכים ונהגים מפוקפקים, ומה לא. 

ועל זה אומרים לי אנשים חכמים – וכאן יותר טוב? כמה בטוח ושקט ורגוע במדינה המופלאה שבה הוא מסתובב כרגע? אין לי תשובה טובה. אני מניח שהייתי אמור לשמוח שהנה הוא מתרחק מהמקום הזה שנמצא במרכז לוח המטרות של מדינות וארגונים מאיראן עד תימן, מובל על ידי ממשלה מזעזעת שנהנית לראות את גלי הפשיזם מתגברים ועולים. לא עדיף איזה חוף בקופנגן? 

והנה עוד סיבה לדאגה, שהרוח הרעה שמנשבת פה תרדוף אחריו גם לשם בצורת שנאת ישראלים, מפגינים פרו-פלסטיניים וכל הג׳אז הזה. איזה יופי, אפשר להוסיף לאקסל החרדות שלי גם את זה. 

אני רוצה את הילד הקטן שלי בחזרה, שיסתובב פה קרוב. אין לי מה לעשות עם התוגה הקיומית הזו, אני מבין שזה מאבק אבוד נגד הזמן. במקום אני מוציא כסף על כרטיס טיסה, ותכף נקנה תרמיל ראוי וכל פריט ציוד הכרחי אחר, ונערך לתקופת הנדודים שלו ושל הלב שלי. אין מנוס, נעבור גם את זה.

האיש מהמכולת אמר ששמעו את הפיצוץ בחולון, אבל אני ישנתי מעולה ורק בבוקר קראתי את הכותרת על כטב״מ תימני שהתפוצץ באמצע תל אביב, וזה נראה לי כל כך מופרך ולא קשור לכלום עד שכיביתי את מסך הטלפון והלכתי לשתות קפה של שישי.

אני לא יודע למה דווקא הכותרת הזו שברה אותי, יכול מאוד להיות שזה היה הקש האחרון בערימת החציר המפלצתית שאנחנו נקברים תחתיה בשנים האחרונות. הבלתי נתפס של אתמול הוא המובן מאליו של מחר, ולא נראה שאנחנו קרובים לסוף. לפני כמה שנים לתומר היתה פאזת התלהבות רגעית מרחפנים, סבא שלו קנה לו אחד באיביי. עכשיו הם מתפוצצים בבן יהודה. מה לעזאזל. 

פעם מזמן ישבתי בבית בערב ליד האמבטיה שבה שכשכה נגה בת השלוש כשלפתע נשמע פיצוץ אדיר מבחוץ. אחרי דיון קצר הסכמנו הילדה ואני שמדובר ברעם חזק במיוחד. זה היה באוגוסט, והמאפיין העונתי דאז לא היה סערות קיץ, אלא אוטובוסים מתפוצצים. הרעם ששמענו הגיע מאלנבי. זו היתה תקופה איומה. חישבנו מסלולי צעידה שירחיקו אותנו ממקומות הומי אדם ומזמיני מחבלים מתאבדים, וסבתא שלי היתה פתאום מרוצה שיש לי אופנוע, כי לפחות אם אוטובוס יתפוצץ לידי אהיה ממוגן בקסדה ומעיל עור. 

כבר שנים שהתחבורה הציבורית לא מתפקדת על תקן רולטה רוסית, והשקט המדומה והחלקי של השנים האחרונות השכיח את אותה תקופה מסויטת. הכטב״מ החות׳י החזיר אותי לתחושה ההיא, לפחד תל אביבי יומיומי. אוטובוס אפשר לפחות לשמוע ולראות מרחוק, ויש לו מסלולים קבועים וידועים. אבל רחפן? הצעצוע החמוד ההוא מאיביי? האם אני אמור לצעוד ברחוב עם הראש למעלה, מנסה לקלוט בו זמנית ובכמה מימדים שליחי וולט, תיירים שיכורים על קורקינט חשמלי, רוכבי אופניים שמרוכזים בטלפון ורחפנים אובדניים מתימן?

יש בתקופה הזו יותר מדי מהכול, ואני מניח שלכל אחד יש את נקודת השבירה שלו. שלי היתה בשישי בבוקר, והצריכה ניתוק מצד אחד והתמודדות עם חרדות מצד שני. וזה בסדר. רציתי להימנע מאיגרוף אחרי שלושת הפוסטים האחרונים, אבל בכל זאת – אתה לא מפסיד כשאתה נופל, אתה מפסיד כשאתה לא קם. אני בהחלט מתכוון לקום ולהתמודד עם המציאות, ממש תכף, אולי בלוויית מבט אל השמיים מדי פעם, ליתר ביטחון.