כשהגעתי למספרה עמדו בכניסה שני אברכים. לרגע חשבתי שמדובר בתחפושת, הם היו צעירים – סוף תיכון? גיל גיוס? – והבגדים השחורים נראו כאילו הושאלו מהסט של ״שטיסל״. הם הגיעו כמה דקות לפני, מצוידים בסופגניות, חנוכיות ונרות. 

חנוכיות ברבים. המטרה היתה לא רק להזרים את הספר שלי להדלקת נרות זריזה, כיפה על הראש והכל, אלא גם לוודא שלכל שאר באי המקום יש את האמצעים לקיים את מצוות החג. אחד מהם פנה אלי. ״הדלקת נרות היום? יש לך חנוכייה?״ והוא היה נחמד לכאורה, כוונותיו טובות, ואני הרגשתי משהו בפנים מתכווץ ומתקשה ומתרגז.

כמה שעות קודם לכן רכבתי בשדרות בן ציון וראיתי דוכן תפילין, וחשבתי לעצמי שמוזר, אני עובר כאן כמה פעמים בשבוע וזו היתה הפעם הראשונה שבה דוכן כזה צץ כאן. וגם אז הרגשתי אי נוחות, חדירה למרחב הפרטי שלי בלי התראה והסכמה. 

אני אוהב להדליק נרות חנוכה עם הילדים, אני מבין את היתרונות של מסורת וקהילתיות. אבל אני רוצה לעשות את זה במקום ובזמן שאני בוחר. בתקופה האחרונה, ביתר שאת אחרי השבעה באוקטובר, הסממנים הדתיים מסביבי, מתודלקים בכותרות על מעשי הממשלה האיומה שלי, מעוררים בי כעס וחרדה. 

אני לא יודע אם הם מתרבים, או שאני מבחין בהם יותר. בחמישי יצאנו לבר ובדרך ראינו המון כיפות, דוכנים עם חנוכיות, חרדים עם מגשי סופגניות, כל זה בלב תל אביב החילונית והליברלית. החברה שלי הציעה נקודת מבט חיובית: אנחנו במקום היחיד בעולם שבו יהודים יכולים להחצין את הזהות שלהם בלי חשש. והרי זו הסיבה שלשמה התחיל הניסוי הציוני, לא? 

זה נכון, וזה יפה, אבל ההחצנה הזו הולכת והופכת לתוקפנית ותובענית יותר ויותר. כשהחב״דניק הצעיר שאל אותי אם יש לי חנוכייה זה נשמע כמו דרישה יותר מאשר כמו הצעה לסיוע. כמו כל מאמין – באלוהים, בלאום, בטוהר גזע – הוא בטוח שיש רק אמת אחת, ואם אני לא מקבל אותה אני במקרה הטוב תמים וטועה, ובמקרה הרע אויב. ואיכשהו בכל פעם שדת משיגה לעצמה טריטוריה וכוח המעבר מחופש הפרט למסע צלב מגיע מהר למדי. כשהבטתי בחב״דניק חשבתי שהיום שואלים אותי אם יש לי חנוכייה, ובעוד שנתיים שלוש ינקשו על הדלת שלי כדי לבדוק שיש, ולהעניש אם לא. זה לא נראה לי. 

נ.ב ״רצח כתוב היטב: התעורר, איש מת״ בנטפליקס הוא לכאורה תעלומה בלשית משעשעת ועתירת כוכבים, אבל בסרט מסתתרת אמירה יפה וחכמה על דת, על התפקיד שלה בעולם, ועל איך משחיתים ומנצלים אותה ואת המאמינים. מומלץ, לא מעט בזכות ג׳וש אוקונור המעולה והחתיך. 

״סבא  שלך הניח תפילין כל בוקר

הוא לא היה טיפש❤️

רוצה לנסות להניח?

לטעום״

הסתכלתי על ההודעה שצצה על מסך הטלפון שלי, דת ברטוריקה של סוחר סמים, וניסיתי להבין למה היא מעצבנת אותי כל כך. היא הגיעה יום לפני כיפור, כשבכותרות מריבות הדת סביב תפילות בהפרדה בכיכר דיזנגוף, והרחובות מלאים בדוכני הנחת תפילין. היא הרגישה כמו חלק ממתקפה כוללת על אורח החיים שלי.

הסבים שלי היו שניהם חילונים, אחד מהם סוציאליסט הארדקור. הם לא היו טיפשים, זה נכון, אבל גם לא קהל יעד לדילרים של דת, ובטח לא מניחי תפילין כל בוקר או בכלל. הלאה. למה דווקא תפילין? כי קל למכור לי דת בעזרת טקסים נגישים ואקססוריז? התפילין הם הסם הקל שידרדר אותי אחר כך לתפילות וכיפה? 

ומאיפה בכלל צץ העניין הזה של רצועות עור על היד כאילו אנחנו בדאנג׳ן? בוויקיפדיה מביאים את הפסוק ״וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ, וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ״ מספר שמות, ומתברר – הפתעה! – שלא ברור אם מדובר במטאפורה, אבל היהדות האורתודוקסית החליטה ללכת על פירוש מחמיר וקדימה, דוכנים בשנקין-אלנבי.

אני לא אוהב דתות, ולא מסתדר עם אלוהים. עם הדת הממוסדת זה עניין רציונלי, עם אלוהים זה קצת יותר אישי. הסיפור של התפילין הוא כל מה שרע בדת. מנהג שנראה כמו עבודת אלילים ונועד להיות עוד אמצעי לקשירת – תרתי משמע – האדם לדת ולממסד שמנהל אותה. הרגלים ומצוות שנועדו להפוך אותך לנתין צייתן ומפוחד בממלכה של אל שעומד עם סטופר ובודק לך זמנים ומספרי תפילות ונטילות ידיים, ואוי לך אם תפספס, כי הוא כל יכול ודרכיו נסתרות, אבל קטנוני ועם חשד לאו.סי.די. 

מתישהו בגיל ההתבגרות החלטתי שסביר שאין אלוהים, ואם יש, והוא הביט מהצד כשסבא וסבתא שלי איבדו הכל בשואה, ואז את הבן היחיד שלהם במלחמת יום כיפור, מה לי ולו. אחר כך הוספתי לזה נימוקים רציונליים אבל הבסיס נותר אותה טינה משפחתית. 

ואלוהים בצד, הדת תמיד נראתה לי כמו אמצעי שליטה של בני אדם בבני אדם אחרים, ומי אוהב להרגיש שעושים לו ובו מניפולציה? באוניברסיטה התנדבתי במחקר על דמות החילוני בעיתונות החרדית. ישבתי בספרייה וקראתי מגזינים מרתקים, מלאים תערובת משונה של הערצת צבא ודמוניזציית חילונים, ואז, על השער של אחד מהם, ראיתי איור נפלא של בחור חרדי מניח תפילין, הפנים מורמות למעלה, עיניים עצומות באקסטזה, יד מושכת ברצועה, רק המזרק עם ההרואין חסר. חוסר מודעות מקסים, אופיום להמונים. 

ההודעה הרגיזה אותי כי אני שונא שמשקרים לי בתערובת מתנשאת של פיתוי והפחדה. כי אני מרגיש שאני חי במדינה שחלק משמעותי ממה שרע בה קשור לאמונה שהקצינה ואיבדה מוסר וצלם אנוש, וזה משפיע ישירות עלי ועל הילדים שלי. צאו לי מהטלפון, אני מעדיף סמים משמחים יותר ומזיקים פחות.