עם פרוץ האפליקציה של HBO לישראל התמכרתי לסדרת חדר המיון The Pitt. כל פרק הוא שעה בעונה שהיא כולה משמרת אחת בחדר מיון בפיטסבורג. מי שביקר בחדר מיון – בפיטסבורג או באר שבע – יזהה מייד את הסיטואציה. יותר מדי חולים ממתינים בתור בלתי נגמר, ומטופלים על ידי פחות מדי אנשי צוות, שיכולים לאשפז אותם בפחות מדי חדרים ובפחות מדי מיטות. 

הפעם האחרונה שבה ביליתי בחדר מיון ארכה לילה שלם. העומס והמחסור זעקו לעין. בטלוויזיה הם זועקים קצת פחות. הם מדוברים, בהחלט. הרופא האחראי וגיבור הסדרה, ד״ר רובינוביץ׳ (היהודי!) מתלונן ומתווכח עם נציגת הנהלת בית החולים ודורש עוד משאבים, ומדי פעם המצלמה לוכדת את המוני הממתיניים לטיפול. אבל הכאוס נעצר שם, פחות או יותר. 

כי איכשהו, למרות המחסור, ברגע שהמטופל נכנס פנימה הוא מקבל טיפול מופתי. כולל תשומת לב לבעיות אישיות שבינן לבין רפואה אין קשר, שיחות עידוד ונאומי מוטיבציה כשצריך, ומה לא. אנחנו שומעים כל הזמן על העומס, ואיך אין זמן לאכול או ללכת לשירותים, אבל כמעט לא רואים את זה. כמו קולגה שמדבר כל הזמן על העומס שיש לו בעבודה, ואיכשהו אתה נתקל בו שוב ושוב במטבחון עם כוס תה. 

בביקור שלי במיון עם תומר חיכינו שעות לקצת יחס חם, שומעים מסביב חולים נוספים שמחכים ומחכים בלי לדעת מה ומתי. עוד הבדל בולט: אנשי הצוות נראו עייפים, אבל ממש. הרופאות והאחים ב-The Pitt נראים רעננים למדי, וטובי מראה. כל כך טובי מראה עד שאחת הרופאות מכנה את העמית שלה ״ER Ken״, ולא שהיא נראית רע. והם מתפקדים מעולה, ואף חולה לא ימות מהזנחה, רשלנות, או סתם עייפות איומה של אנשי צוות שדורשים מהם הרבה יותר מדי. 

וכל זה בסדר גמור, כי זו רק טלוויזיה, והשחקנים לא רק נאים אלא גם מוצלחים, והתסריט שנון, וכיף לצפות. אבל התחושה שמתגנבת היא שבמסווה של מחאה, של דיבורים גבוהה גבוהה על חוסר ומערכת בריאות קורסת, הסדרה מעבירה מסר הפוך. כי הכל אישהו מתפקד, למרות הכל, ומה שמשנה הוא לא מספר המיטות אלא כמה מוצלחים ונחושים הרופאים והרופאות האמריקאים, ואולי בעצם לא צריך לשנות שום דבר. הקפיטליזם עובד, אין סיבה להשקיע עוד כסף, מבט נחוש של רופא חתיך אל השקיעה, ונגמר. שונה מאוד מהתחושה שבה יצאנו תומר ואני מהמיון בשעות הבוקר המאוד מוקדמות, תחושה של קריסה איטית שעלולה לעלות בחיי אדם. אולי זה יותר מדי לצפות מסדרה אמריקאית טיפוסית. ועדיין. מישהו צריך להתחיל לצעוק.