בין השינויים שעברו עלי אחרי הפיכתי לאב בולט אחד, תמוה משהו. מעבר למינוס כרוני בשעות שינה ופליטה לא רצונית של משפטי הורים (כן, זה ייגמר בבכי), פיתחתי אובססיה לקריאת ידיעות על אסונות שקרו להורים וילדיהם.

אני מרפרף על עיתון, כותרת ומשנה בלבד, ופתאום נתקל בידיעה מהז'אנר. פעוט נפל מחלון, ילדה רצה לכביש, תינוק נשכח באוטו, גננת מתעללת, כלב שתקף. וקורא אותה, מההתחלה עד הסוף, חייב.

ניסיתי להבין למה, והמסקנה היא צורך בשליטה. צורך להבין למה התרחש האירוע שמופיע באייטם, ומדוע אין סיכוי שהוא יקרה לילדים שלי. כי אם כתוב שהילדה זינקה מהמדרכה כשההורים היו עסוקים בשיחה עם חברים, אז ברור שלי זה לא יקרה, אני תמיד מסתכל, תמיד בודק. ובחלון יש סורגים (אני בכלל בקומה ראשונה), אין מצב שהילד יישכח באוטו באמצע אוגוסט, וכו'.

אבל מדי פעם יש את הידיעות שמסרבות לנחם אותך. שהמקריות המוחלטת שולטת בהן. אם ילד הולך על המדרכה ומשאית מאבדת שליטה וסוטה מהכביש, זה לא משאיר להורה הממוצע מרווח גדול לתמרון. אלה הידיעות שעושות לי רע, שמבהירות כמה השליטה שלנו בחיים, היציבות, מדומות. כמה הכל שברירי ואירעי.

אני קורא עכשיו את שואה שלנו של אמיר גוטפרוינד, אחד הספרים היותר טובים שנפלו לידי. לפי גוטפרוינד, או דמותו הספרותית, כולנו חיים ב-1939. כולנו נמצאים באותו מצב של יציבות מדומה, בה היה שרוי העולם דקה לפני שיצא מדעתו בסיועם האדיב של הנאצים. קל להדחיק את זה, עד שזה מגיע לילדים שלי.

אבל ככה זה הורה – חרדות, רגשות אשמה ואושר גדול תמידיים שחיים להם בערבובייה. מגיע עם הטריטוריה, ואין מה לעשות, חוץ מלחיות עם זה. ולקרוא באובססיביות ידיעות בעיתון.

חוסר הבנת הנקרא, עילגות, חוסר סבלנות וסתם חוסר נימוס. התעלומה הגדולה של הטוקבקים ברשת – אתם באמת כאלה, או שזו האנונימיות שמוציאה את השד מהבקבוק? ותשובה על שאלת השאלות של הטוקבקים – מי אתה בכלל

הפוסט הקודם שלי עסק בנושא שעלה לא פעם בשיחות עם חברים: ילדים. הורים מכירים את זה: סיפורים על נזקי ותלאות ההורות, שגורמים לחבר התורן להישבע שהזרעונים שלו לעולם לא יגיעו לרחם באשר הוא. הפוסט התייחס בקלילות לבעיה השיווקית של הצאצאים – קל לתאר את החסרונות, קשה להסביר את האושר הגדול.

כנראה שנושא ההורות, יחד עם יחסינו עם הערבים ועוד כמה נושאים נבחרים, שייך לקבוצת "מקפיצי הטוקבקיסטים". נושאים שלא משנה מה תכתוב עליהם, מייד יזנקו אצבעותיהם של אנשים מסוימים למקלדת, ויתקתקו ללא שליטה תגובות נזעמות (אפשר לשלב נושאים – האמא הערבייה של פרס מתאימה גם להורות וגם לתהליך השלום, למשל). אין לי דרך אחרת להסביר את התגובות שקיבלתי:

• אל תחליט בשבילנו – אני ניסיתי להחליט בשביל מישהו? פוסט בטוקבק נתפס אצלכם כחדירה פולשנית למחזור הביוץ שלכם?
• "אתה לא מאושר – קח אחריות!" – איפה כתבתי שאני לא מאושר? הצגת מצב מורכב – והורות זה עסק מורכב, תשאלו כל אמא עייפה ברחוב – לא משולה לטרוניה על האושר שנגוז. ולקחת אחריות על מה?
• "מישהו באמת צריך שיסבירו לו שהוא יאהב את הילדים שלו??? " – שלושת סימני השאלה הם במקור, גם הניסוח המופלא. ולא, אף אחד לא צריך, וזה לא מה שכתבתי, הפוסט היה על הסברה לאנשים אחרים. סוג של הבדל.

המסקנות העצובות מאוסף התגובות האלו הן: לא מעט אנשים נולדו ללא הומור. לא מעט אנשים לא טורחים לקרוא טקסטים עד הסוף. לא מעט אנשים עברו את מסננות מערכת החינוך והצליחו להגיע לצד השני עם הבנת הנקרא לקויה למדי.

אז מי אני בכלל

זו לא הפעם הראשונה שאני נתקל בטוקבקים. אייטמים שכתבתי לידיעות אחרונות הופיעו בויינט, וזכו לתגובות (חלקן אפילו סבירות). אייטמים עלי הופיעו באתרי ברנז'ה, וזכו לשלל תגובות, חלקן ארסיות במיוחד. וכמובן הטוקבקים כאן. אני יכול להבין את יצר הנקמנות של אנשים שלא הסתדרו איתי, פוטרו על ידי או סתם סובלים מתסכולים שונים. אני יכול להבין, חלקית, את ההנאה שבהשתלחות תחת מעטה האנונימיות של הטוקבק (אלא אם כן שמך הפרטי הוא באמת "אחד" ושם המשפחה הוא "שמבין", ואז אני מתנצל). אבל אני רוצה להתמקד בעניין קטן שלא מובן לי, ועלה בטוקבקים לפוסט הקודם ולאחרים: התגובה הישראלית המופלאה "מי אתה בכלל".

חשבתי איך להתמודד עם השאלה. מכיוון שבמערכת notes הכותבים מזדהים בשמם האמיתי, כולל תיאור קצר ותמונה, אני מניח שהכוונה אינה אינפורמטיבית. מכאן שהטוקבקיסט מתייחס למהות, להיותי אוטוריטה בנושא שעליו אני כותב. בבחינת מי שמך. אלא שגם זה, איך לומר בעדינות, די אידיוטי.

מתוקף האכסניה של הטקסט, ברור למדי מי אני: כותבו של בלוג, שמתייחס לנושאים שונים שמטרידים אותו ומביע את דעתו האישית. אפשר להיכנס ולקרוא, אפשר לוותר. אפשר להסכים עם דעתי, או לחלוק עליה. אבל מה פירוש מי אני בכלל? נעם רשף, עיתונאי, אבא לצמד ילדים, בעל מגוון דיעות על שלל נושאים, אף פעם לא לגמרי בטוח שאני צודק, לא מנסה לגרום לאף אחד לעשות שום דבר. חוץ, אולי, מלחשוב קצת. אני מבין שזה מסובך לאנשי ה"מי אתה בכלל", אבל אולי זה תחביב שכדאי לכם לפתח.

תעצרו שנייה לפני השליפה

לפני כמה שנים כתבתי למוסף המחשבים של ידיעות אחרונות כתבה. הנושא הלא סקסי בעליל היה כרטיסי זיכרון. יום אחרי הפרסום, העורך קרא לי למשרדו. התקשר קורא, הוא סיפר, שהציג את עצמו כבכיר בחברת הייטק גדולה. השאיר הודעה. הוא לא מבין איך ידיעות מרשה לעצמו לפרסם כתבה כזו, מלאה באי דיוקים ובעיות אחרות. תתקשר אליו, אמר העורך, לא נרגש בעליל. בהמשך הבנתי למה.

הרמתי טלפון לקורא המודאג, מוכן לספוג ביקורת נוקבת. הוא היה איש חביב למדי, והתלונה היחידה שלו היתה על אי איזכור פורמט מסוים של כרטיס. הערתי לו שהכרטיס הנ"ל מוזכר בחלק השני של הכתבה. "אה", אמר הבכיר, "לא קראתי הכל, רק עד החצי". לא היה לי מה לומר.

אני יודע שזה נאיבי. אבל בכל זאת: תעצרו שנייה, לפני שאתם מטקבקים. תקראו עד הסוף, תוודאו שהבנתם נכון. סתם, כדי שיהיה כאן איזשהו דיאלוג מפרה, אמיתי, עם הכותב. כדי שזה לא יהיה שחרור קיטור ותו לא. יש גם טוקבקים חכמים, שמוסיפים עוד נקודת מבט, מצביעים על שגיאה בלי להתלהם, ומהווים ערך מוסף אמיתי לטקסט. אפשר לא להסכים בצורה תרבותית, אחרי עיון רציני באייטם. אולי אז יופיעו בתחתית הפוסטים כאן קצת פחות תגובות מעדת ה"מי אתה בכלל". שבינינו – מי בכלל צריך אותה.

כדורון הרגעה: לא מדובר כאן ביוזמת web 3.4 למכירת ילדים ברשת. מדובר בקונספט של צאצאים. בעניין עצמו.

אני מוקף אנשים נטולי ילדים. רווקים, גרושים, זוגות שמנהלים לוחמת גרילה עיקשת בהורים שמחכים בסבלנות הולכת וכלה לנכד. או שלושה. מטבע הדברים אני מספר להם, לחברים, על הילדים שלי. מנסה לצנזר, אבל בכל זאת, לא מעט סיפורים חומקים החוצה. חלק משעשעים, אחרים, לטענת הקהל, מהווים קוטלי דחף פריוני באשר הוא.

וכאן נחה לה הבעיה, בעריסה מרשת ידועה עם מובייל מעוצב למעלה. מאוד קשה להסביר לאנשים למה כדאי להם לבצע מהפכה אלימה בחיים שלהם ולארגן לעצמם יורשים. יש כמובן את הז'אנר ההורמונלי, נשים וגברים שנתקפים יום אחד תשוקה נטולת הסבר להתעבר. אבל למעט זוג אחד, רוב האנשים שמקיפים אותי משתייכים למתלבטים, למהססים, לנמנעים.

כשהם חושבים על ילדים, קל להם הרבה יותר לכמת את החסרונות. וכולם רוצים לכמת. רוצים אקסל. זה משהו שקל להתרפק עליו, אקסל. על הבטחות לעתיד עם שורה תחתונה ברורה. אחר כך אפשר לחזור אליו ולהאשים. הנה, הבטחת, כתוב. היו יעדים, מטרות, סכומים. היה לנו שטר ביטחון.

ועל שטר הביטחון שמתלווה לזאטוטים יש רק מספרים מנבאי רע. בואו נראה מה אפשר לכמת כאן:

• שעות שינה חסרות – רק נחקרי שב"כ (כרישי טרור, לא דגי רקק) יבינו ללבם של הורים טריים בשנה הראשונה למצבם החדש. את האלפיון העליון של הזוגות – אלה שהילד שלהם ישן 9 שעות רצוף כבר בבית החולים – צריך לסקול. או שהם סתם משקרים.
• חרדה – הדקות והשעות בחדר מיון, הדקות והשעות בהן מתלבטים אם לנסוע לחדר מיון (בד"כ בלילה, ראו סעיף קודם), הדקות והשעות בדרך לבית הספר/גן בעקבות טלפון בהול. רגעי ההיסטריה שנדמים כשעות כשאתה לא רואה אותם פתאום במקום ציבורי.
• כסף, קאש מאני – לא על טיפולי שיניים/חיסונים/בגדים/מתנות. זה ברור. על מוצרי חשמל שהושמדו:
  • מערכת סטריאו עם טייפ כפול שנשבר כשהילדה החליטה שבתי הקלטות הם סוג של כסא.
  • וידאו שקרביו הושמדו (פעמיים! אחת לכל צאצא) בעקבות החדרת עצמים זעירים לתוכו.
  • טלפונים סלולריים שהוטבעו.
  • שלט רחוק שנפל/הושלך פעם אחת יותר מדי.
  • סנדל בודד שאבד לא ברחוב, מותיר את בן זוגו מיותם וחסר תועלת.
• רגשות אשמה – כל הזמן. על כל דבר.
• רגעי מבוכה מהזן הפולני – כשהילד צורח כמו באנשי ברחוב/קניון/בית ספר או כל מקום אחר בו אנשים מסתכלים עליך כאילו היית על ספסל הנאשמים בנירנברג.
• סיוד קירות שצוירו ביד אמן בוטחת בת שנתיים.

ויש עוד. אבל נעצור את זה כאן, כשהדחף לקשור צינוריות וחצוצרות עוד נשלט.

אז מה כן טוב בכל הסיפור הזה? מה, כמו שהיה אומר סמנכ"ל מכירות ושיווק שעבדתי איתו, הrtb – reason to believe של המוצר?

פה זה כבר בעייתי. ולפני שאני ממשיך, מן הראוי להוסיף אזהרת סכרין קטנה. כי קודם כל זו אהבה. אהבה גדולה גדולה, כמו ששרו פליטווד מק. שלא תלויה בדבר, שלא היכרת קודם. מהסוג שמייצר ברגעים מסוימים פיצוץ גרעיני לא מבוקר בחזה, רגש עז שמציף אותך עד שאין לך מושג מה לעשות עם עצמך. רגש טהור, לא מזוקק, וממכר.

איך מכניסים את זה לאקסל? לא יודע. אפשר לנסות לפרוט את זה לאי אילו פרוטות. הראשוניות, ה-novelty effect – פעם ראשונה שהגמד הולך, פעם ראשונה של "אבא", ואחר כך "אני אוהבת אותך אבא". פעם ראשונה שרואים סרט ביחד, ופתאום צופים בו דרך העיניים של הגמד. ראשוניות שכבר חשבת שאיבדת, חזרה למקור, לתמימות.

ומה עוד? אגו טריפ מטורף של להיות בורא. לא רק במעשה היצירה הראשוני, גם בחינוך ובעיצוב אחר כך. מישהי ניסחה לי עוד משהו לא מזמן – החלפת הרגש. להפסיק (חלקית) להתבוסס בביצה שלך. באני ואני ואני ועצמי. לעבור למשהו חדש ואחר. ולקבל פרופורציות על החיים, ועוגן למציאות יציבה וקונקרטית, גם בזמנים קשים של משברים נפשיים ודכאונות.

בשלב הזה אני מניח שסמנכ"ל המכירות היה מסתכל עלי באחד המבטים המזלזלים-מחויכים שלו. לא באמת הצלחתי למכור לו משהו. אני מבזבז לו את הזמן, והוא הרי צריך למכור, לסגור יעדים לרבעון. אם מסתכלים על האקסל שיצא מערימת המילים שלמעלה, ברור שלא הצלחתי לתפור מוצר שהלקוח יאהב. אין שום היגיון בהבאת ילדים לעולם. בטח לא כלכלי. אין שום היגיון בוויתור שכרוך בזה, בשיעבוד. ההורות חורגת מגבולות האקסל, מתעלמת מחוקי השיווק. הסיפוק והאושר שהיא מביאה איתה, קצת כמו סמים קשים, הם לא עניין לרציונל.

קל יותר להסביר למה עדיף להישאר נטול צאצאים, חופשי למצות את החיים וכו' וכו'. זה נשמע הרבה יותר נאור. והאמת – לא כולם צריכים לעשות ילדים. יש לא מעט מקרים שבהם יש להצטער על אי התערבותו של איזה מבוגר אחראי בתהליך הרבייה. אבל מצד שני, אם לצטט את לו ריד, ההריון הוא תחילתו של הרפתקה גדולה. ה-הרפתקה ה-גדולה. ואולי זו הדרך למכור את העניין לאיזה לקוח שמחפש דרך ללבו של הקהל הצעיר – לעזאזל ההיגיון, בוא נלך על ההורות כחוויית האקסטרים הכי גדולה (לכל החיים!) בצד הזה של הקיום האנושי. הארדקור לפנים, בנאדם. איך אפשר לוותר.