האזעקה האחרונה, בלילה שבין חמישי לשישי, גמרה אותי. במהלך היום מצב הרוח שלי עלה וירד בין הודעות טקסט על חזרה לבית הספר לכותרות על הנה הפסקת האש קורסת. אף אחד מחדלי האישים שמנהלים את הסיפור הזה לא התייצב לענות על שאלות ולהגיד מה קורה ומה צפוי. חרא של שירות לקוחות. לקח לי זמן להירדם, שכנעתי את עצמי שאני פרנואיד, נרגעתי לבסוף, והתעוררתי לצליל אזעקה נטולת התראה. 

כמו רוב בני האדם אני לא מתמודד היטב עם אי ודאות. היה לי קל יותר כשידעתי שיש מלחמה, וכדאי שהבגדים יהיו מוכנים ליד המיטה כדי להיות ייצוגי במקלט באזעקה של שתיים בלילה. אי הידיעה, החיים עם האזעקה של שרדינגר, מוציאה אותי מדעתי. היכולת לתכנן קדימה מצטמצמת לשעות, אולי ימים ספורים. 

למחרת אני קורא שכל חצי שעה פלוס מינוס יש אזעקה בצפון. בלי התראה. איפה אני עם המלחמה לפריבילגים במרכז ואיפה הם. החיים מרגישים כמו גירסה מעוותת למציאות שלפני השבעה באוקטובר. שקט במרכז ואש בקצוות, רק שהפעם במקום טפטופים מעזה בדרום, מטחים מלבנון בצפון. השמדנו, ניפצנו, מיגרנו וחזרנו להתחלה. 

בשישי אני רוקד במסיבה, במקום הומה אדם, נטול דאגות ומרחב מוגן, בלי לחשוב על אפשרות של אזעקה, איזה כיף. אבל זה נכון לאותו ערב, אותו רגע. מחר זה כבר סיפור אחר. כל כך הרבה דברים נשחקו ונשחקים בשלוש השנים האחרונות, ובראש הרשימה ניצב האמון. במנהיגים, בצבא, במערכת, ובעצם במציאות עצמה. מה שהיה בלתי סביר לחלוטין לפני דקה הוא הנורמלי החדש. נשיא אמריקאי מצייץ שהוא תכף מוחק ציווליזציה, זה לא היה בבינגו שלי לחיים האלה. 

אי ודאות היא חלק אינטגרלי ומעצבן מהחיים, אני מבין ומקבל את זה. אבל האשליה של יציבות חשובה לי. אני קם בבוקר ויודע שרוב הסיכויים שמה שתכננתי להיום, למחרתיים, יקרה. יקיצה לעולם שבו הכל כאוטי ולא צפוי מעייפת אותי. אני מרגיש את השרירים המנטליים שלי מתחילים להסתגל לכל זה. אני לא בטוח שזה משמח אותי. 

בצהרי יום ההולדת שלי נכנסתי למקלט +של בנק עם מרגריטה קפואה וחיכיתי לראות מה יקרה. היו לי תוכניות לציון האירוע, זו לא היתה אחת מהן. ההתראה היתה העשירית באותו יום, כאילו האיראנים משתתפים בשמחתי, ומשגרים זיקוקים לכבוד האירוע. איזה יופי. יצאנו לאכול צהריים מתוך אופטימיות זהירה שדי, היו מספיק התראות והנה נרגע. ובכן לא.

ערב לפני התאריך המדויק קבעתי דרינק עם חברים. הבר נבחר בין היתר לפי מידת הקרבה לשלל מקלטים. בבוקר יום ההולדת קמתי אסיר תודה על ליל שינה רציף. במקלט התברר שאני חולק את התאריך עם ילדה חביבה בת שבע, שהספיקה כבר לעבור קורונה, טבח ושתי מלחמות. רזומה נאה. 

בין התראה למקלט הגיע איש מקצוע לתקן את דלת המרפסת, שנפגעה ביום הראשון למלחמה. תהיתי אם זה לא מוקדם מדי, אם לא עדיף לחכות עד שתסתיים המלחמה ולתקן במרוכז את כל הנזקים שעוד יצטברו. מה יקרה אם הדלת תיהרס שוב, אם כל הדירה תתרסק. מצד שני, האם באמת יהיה סוף למלחמה? היום המשיך בין אזעקה לאזעקה, כולל המרגריטה במקלט. למחרת בבוקר קמתי לשולחן הפתעות עם סידור ממתקים באדיבות הצאצאה, ממתין לצליל הצורמני של פיקוד העורף. 

האזעקות הפכו לפסקול קבוע. כשעוברות יותר מדי שעות בלעדיהן אני מוצא את עצמי נדרך. הציפייה גרועה יותר מהדבר עצמו. בתחילת המלחמה לא הצלחתי להירדם בלילות, ממתין לטילים, ומתקשה לחזור לישון אחרי השיבה מהמקלט. היום הגוף מתפקד באופן אוטומטי. אני נרדם בלי קושי, כשההתראה מתחילה לטרטר אני חצי לבוש לפני שאני לגמרי בהכרה, ואחרי שהכל נגמר נרדם שוב בקלות. שגרה. יום ההולדת השתלב בה יפה. יום אחרי יצאנו לבר, ההתראה הלילית הגיעה גם אליו. אנחנו חיים במערכת מתעללת, והתרגלנו. כמה שעות בלי התראה הן חסד, איזה כיף, לא ניסו להרוג אותנו כבר המון זמן. 

ליום ההולדת הבא אני מאחל לעצמי מציאות חדשה. לא הפוגה בין סבבים, לא הכנה לעוד מלחמת תקומה עם או בלי אריות. רק שגרה שקטה, נורמלית, פוליטיקה משעממת של הסכמים והצהרות מכובסות, ופה ושם קצת מהמצרך הנדיר הזה, תקווה. 

השכנה עם הכיסא המתקפל הירוק מגיעה למקלט אחרונה, כשצלילי האזעקה כבר דועכים. יש מתח מובנה בכניסה שלה: בדקה התשעים, כשכבר רוצים לסגור את הדלת. זה מעצבן, אבל בניגוד לרוב המתמגנים היא גרה בבניין שאליו שייך המקלט. כל דיירי הרחוב הקטן מגיעים אליו כי הוא מרווח וגדול ואין להם חלופה קרובה אחרת. כשהיא נכנסת המבט שלה אומר חמיצות ותרעומת, מה האספסוף הזה עושה בבית שלי. 

יש לי מקלט מטר מהבית בתל אביב, ובבניין של בת הזוג שלי בגבעתיים. בשניהם אני אורח: אני לא שייך לאצולת הממ״ד, ובבניין שלי אין שום דבר מוגן. בין אזעקה להתראה לניסיון להשלים שעות שינה אני קורא כותרות ופרשנויות סותרות. מצד אחד: זו מלחמה פוליטית איומה, אין מיגון, הכל נוראי. מצד שני: זו מלחמה בתנאי VIP, עשר דקות התראה כדי שתוכלו להגיע בנחת למקלט/ממ״ד/ממ״ק עם כוס קפה ביד, מה אתם מתבכיינים. כנראה ששני הצדדים צודקים. 

בבליץ על לונדון נהרגו או נפצעו קשה 30 אלף איש. בלילה הקטלני ביותר נהרגו 1,436 בני אדם. לא היה להם ממ״ד או את הפריבילגיה לקטר על הצליל שבחרו בפיקוד העורף להתראה המקדימה שלהם. הבליץ נמשך כשבעה חודשים. אלה לא היו טילים בליסטיים ממדינה נחשלת, אלא מטוסי חיל האוויר הגרמני האימתני שהסתובבו להם חופשי מעל לונדון. איפה אנחנו ואיפה הם.

כל זה טוב ויפה אבל אחרי שנים של אימוץ ספרטה-שיק ובואו נחיה על החרב, שליש מדינה עדיין לא ממוגן. במונית בין גבעתיים לתל אביב אני שומע בדואי תושב זרזיר מתראיין לרדיו אחרי נפילת הטיל ביישוב. אין להם מיגון. בכלל. כשיש אזעקה יוצאים החוצה כדי לא להילכד חלילה בבניין מתמוטט ומקווים לטוב. הוא מספר שהבן שלו התגייס לצבא, רצה לתרום. הסאבטקסט הנאיבי הוא ציפייה שהמדינה תגמול לו איכשהו, למשל במילוי חובה בסיסית לאזרחיה בצורת מקלט. איזה תמים בחיי. המדינה עסוקה בהצהרות על ניצחון לדורות או עד לסבב הבא, ושהאזרחים שלה יסתדרו בעצמם לפי יכולתם, לפי הקאסטה שאליה הם שייכים. 

אם אתה הייטקיסט תל אביבי פריבילג כמוני יהיה בסדר, אם אתה עני, גר בפריפריה או לא יהודי, אנחנו משתתפים בצערך. בשישי האזעקה תופסת אותנו במכונית, ואנחנו עוצרים ליד אברהם הוסטל, ומצטופפים במקלט יחד עם תיירים שנתקעו בארץ וחיילים שנקלעו לאיזור. כשאנחנו יוצאים אנחנו רואים בחור שנשאר בקומת הכניסה, והמשיך לשחק ביליארד עם אוזניות על הראש, ושהטילים יקפצו לו. מבחינתו האירוע כולו הסתיים, ושיילך להזדיין המרחב המוגן. 

אנחנו מקפידים לא לארוז חולצות עם כיתוב בעברית. במעלית בדרך לארוחת הבוקר יורד איתנו זוג מוסלמי, האישה עטופה מכף רגל ועד ראש, ואני שם לב שאני אוחז את הספר שלי כך שהכותרת העברית מוסתרת. אני מנסה לתרגל תשובה לשאלת ה״מאיפה אתם״. אף אחד לא שואל. רק במונית בדרך להופעה הנהג, ידידותי להפליא, שואל מאין הגענו. אני מתלבט מה לענות, מלטה, או אולי טרינידד וטובאגו, והוא כבר מוסיף ושואל ״תל אביב? שמעתי שזו עיר מעולה, אני מתכנן לבקר פעם"

***

על הכרטיס היה כתוב שתיים בצהריים. גיגלתי, תוצאות החיפוש טענו שאכן, זה פסטיבל וזו שעת ההופעה. הגענו קצת לפני שתיים ומצאנו תור ענק של בנות 14 עם מכנסונים, חולצות אוליביה רודריגו, ופה ושם הורה מלווה. הנחתי שמכיוון שמדובר בפסטיבל הכל יתקתק. בפועל אנחנו נצלים בחום של תנור אפייה כמעט שעתיים. בפנים אין רמז לתנועה על הבמה. אנחנו שואלים ואיש הפקה מבולבל אומר שכנראה שיתחילו בשמונה. חם מוות, אין צל, השירותים בתנאים וארומה של טירונות. לשטוף ידיים? לא פה.

אחרי דין ודברים אנחנו מקבלים פס ומאפשרים לנו לצאת ולחזור למלון. מקלחת, מנוחה קלה, ושוב חוזרים לזירת הפשע. ומחכים, וחם, ובשמונה אין כיוון לרמז להתחלה, אבל קצת אחרי תשע כשהשמש שוקעת סוף סוף המוזיקה מתחילה, ואנחנו שוכחים מהכל ורוקדים וצורחים ושרים. ניצחנו את היום הזה. 

***

ובלילה, ליד המלון, אחרי שעות של תור מתיש בחום של גיהינום, לחץ ומתח וציפייה, אנחנו מבינים פתאום שלא באמת אכלנו היום. רעבים כמו זאבים. כבר אחרי אחת עשרה בלילה, ואנחנו מוצאים מסעדה אחת אחרונה באיזור שעדיין מתפקדת, ותיסגר בחצות.  

אנחנו הלקוחות האחרונים, הזוג שהגיע לפנינו עוזב לפני הביס הראשון שלנו. אבל המלצר מתעקש לפטפט איתנו, להסביר שהפסטה פה טעימה יותר כי לנו אין פשוט את חומרי הגלם הנכונים, מדגיש שזו לא אשמתנו, אבל אין מנוס אלא להגיע לאיטליה כדי לאכול את הדבר האמיתי. זו הפסטה הכי טעימה שאכלתי בחיים שלי. 

***

אני הולך לישון אחרי ההופעה והארוחה ובטוח שאקרוס עד הבוקר, אבל רעש מוזר מעיר אותי בשתיים בלילה. אני לא מצליח למקם אותו – בתוך המלון? בחוץ? התרעה על שריפה? עבודות בכביש? טילים? צליל מתכתי עולה ויורד. אני מביט החוצה מהחלון ולא רואה דבר, ומעל הכל מהבהבת לי בראש המילה ״אזעקה״, וחוסר שקט גדול. אני תוהה אם תיירים ממדינה אחרת שהתעוררו מהרעש עוברים חוויה אחרת לגמרי. חשים סקרנות אקדמית כזו, עניין בלתי מעורב לגבי מה זה בדיוק, בלי מחשבות בנוסח ״מנסים להרוג אותי״. הרעש נפסק, אני חוזר לישון, בבוקר הכל שליו ותקין. אפשר לצאת לתייר באירופה הקלאסית. 

נגמר שבוע רגיל לכאורה. בלי אזעקות ומקלט, עם עבודה במשרד ושגרה תל אביבית, ושינה קצת טרופה והכל אותו דבר אבל עם צליל צורם וכמעט בלתי נשמע ברקע. 

באמצע המלחמה הזמינה אותי חברה לקפוץ לבקר. היא גרה בקיבוץ סמוך לתל אביב – נסיעה קצרה, אמצע היום, לא סיפור גדול. חשבתי שיהיה נחמד לשנות קצת מיקום ואווירה, אלה לא שעות של טילים ממילא, והיה יום יפה ותחושה מפתה ונכלולית של נורמליות. 

נכנסתי למכונית, מופתע מכמה שאני לא לחוץ, ויצאתי לדרך, למסלול שנסעתי בו עשרות פעמים. הכבישים היו ריקים באופן אפוקליפטי, ומעט המכוניות שכן הסתובבו בהם טסו במהירויות לא סבירות. שמתי לב שגם הרגל שלי כבדה על דוושת הגז. 

אבל הייתי רגוע יחסית. רק בדקתי מדי פעם איפה היציאה הקרובה מהכביש המהיר, ותכננתי מה אעשה אם תהיה התראה, הרי יש עשר דקות תמימות, אזעקת VIP, בכל נקודה בדרך כמעט אהיה קרוב מספיק למרחב מוגן מראשי נפץ פונדמנטליסטים, אין מה לדאוג.

וטעיתי בדרך. פעמיים. נהגתי עם ווייז, במסלול שיכולתי לנווט בו בעיניים עצומות, ובכל זאת – שתי פניות לא נכונות, שהוסיפו בסך הכל עוד חמש דקות לזמן במרחב הפתוח, הלא מוגן, המסוכן, המאיים. ככל שרציתי כבר להגיע, ולהרגיש גג מעל הראש וממ״ד ליד, הארכתי לעצמי את הדרך. ובפעם השנייה מצאתי את עצמי צוחק במכונית, בגלל המנגנון הדפוק הזה של לחץ סמוי, חרדה נשלטת שנדחקת אל מתחת לפני השטח אבל מוצאת דרכים להרים ראש. 

היה ביקור נחמד ממש, קיבלתי קפה ומאפה, והדרך חזרה היתה כבר פחות מלחיצה. כמעט רגילה – נורמלית בדיוק כמו השבוע הזה שעבר עלי בשגרה לכאורה של אחרי מלחמה.

היה שבוע נחמד בסך הכל, כולל אימונים, פרויקטים מעניינים בעבודה, קצת בילויים, ונסיונות חוזרים ונשנים על בסיס יומי להרוג אותי. מתרגלים. 

נגה הסבירה לי, בטון שהיא שומרת למקרים שבהם היא חושבת שאני אומר משהו טיפשי במיוחד, שאף אחד לא מכוןן אלי. האיראנים מנסים לפגוע במטרות אסטרטגיות, אני במקרה גר לא רחוק מהן. אני מניח שטכנית היא צודקת, אבל כשמישהו משגר חומר נפץ מעופף במשקל כבד למיקום הכללי שלי זה מרגיש די אישי. כמו יוסריאן ב״מלכוד 22״ שלא רוצה לטוס כי הגרמנים יורים עליו. מה אכפת לו אם הם יורים על כולם? 

גם הממשלה שלי מרגישה קצת רצחנית. המקלט בגבעתיים רעוע עם דלת שמחכה לעוף מרוח פרצים, המקלט בבניין בתל אביב לא קיים. יש אחד בבניין ממול, ואין בעיה להגיע אליו בזמן, אם אתה לא קשיש שמתקשה ללכת כמו השכנה שלי, למשל. ממדינה שנולדה במלחמה וחיה על החרב אפשר היה לצפות לחליפת שריון מחויטת יותר. 

וגרוע מכל הוא ההרגל. היה השבוע יום אחד שבו הרגשתי שהכל סוגר עלי. מלחמה וטילים קטלניים, שמיים שנסגרו על ידי ממשלה שאין לי טיפת אמון בה, תחושת כלא ומחנק וסכנה והילדים שלי ואני בתוך כל זה. והרגשתי שהנה אני סוף סוף מתפרק, ושזה הדבר הראוי לעשות בימים האלה, לקרוס ולהתקפל בתנוחת עובר כי כמה אפשר לספוג? 

ובכן הרבה. עבר לי. והבנתי שתוך שבוע נוצרה לה שגרה חדשה. כבר ידוע ומוסכם באילו שעות סביר שיורים, ובתי קפה וברים מסביבי פתוחים בהתאם ללו״ז החדש ולמיקום מקלטים. אז אני מתנהל, עם קצת מתח בשכמות בכל פעם שאני צריך להתרחק מהבית, הגוף מגיב כבר אוטומטית לצלילי האזעקה, השרירים כבר מיומנים בדילוג למקלט בשלוש בבוקר. ובאזעקות הצהריים אני יוצא מהמקלט ובתי הקפה כבר מלאים. 

כבר התרגלתי למציאות חדשה ומפלצתית, של תל אביביות פריבילגית עם פוטנציאל הרס ומוות בזוק מלמעלה, וזה נוח ומגונן מצד אחד, ומעורר בי חשק לצרוח מצד שני, על אדוני המלחמה משני הצדדים, אנשי האגו והקיצוניות והטמטום. ולא נותר לי אלא לחכות, לצמצם את צריכת החדשות, ולשמור איכשהו על תקווה לימים משעממים יותר. אמן.

והנה הציוץ שהגדיר יפה את השילוב העייפות-מיאוס-ייאוש שאני חש מאז שהחל המבצע (מגן וחץ, איזה שם מעפן), שהעלה הצייצן שמכנה את עצמו ג׳ון בראון. זה לא שצריך להתאמץ יותר מדי: יש ערך וויקפדיה שמפרט את כל מבצעי צה״ל עד כה. חוץ מתקופה לא ארוכה בין 2014 ל-2018 אנחנו מקבלים מבצע כל שנה-שנתיים. מסורת ישראלית.

אני מרגיש קהה. הטלפון וההודעות לילדים אחרי אזעקה, התהיות לגבי לאן ללכת או לדווש כי אולי נצטרך למצוא מחסה בדרך, לשלוח לבית ספר – כן או לא? כמה זמן זה יימשך, כמה הרוגים. ומה התכלית? הכל על אוטומט, שידור חוזר.

השבוע התארח אצלנו בכיר אמריקאי, שקיבל את מלוא החוויה הישראלית. תוהה מה לעשות במלון אם תהיה אזעקה, הולך לישון במכנסיים ליתר ביטחון, מקבל הודעות מחו״ל שדורשות בשלומו, מנסה להבין את כל הטירוף הזה. ראיתי את זה לרגע מבעד לעיניים שלו. זה היה מגוחך. ארצות הברית מתמחה באירועי ירי המוני, ומתעקשת לא להבחין בפתרון. בישראל מנגד מתמחים בסבבי טילים והפצצות. כל אחד והתחביב שלו.

אין לכל זה תכלית. יש ססמאות על הרתעה ומכה אנושה וכל ג׳אז הטסטוסטרון הזה. ופרשנויות בטחוניות על למה החמאס כן או לא, ופוליטיות על להרגיע את בן גביר, כן או לא. ןאולי על הדרך לדאוג לשבת נטולת הפגנה בקפלן. אין חזון, רק התנהלות דלוחה מהרגע להרגע. וכולנו משתתפים בריקוד הזה, בכל פעם כאילו זו הפעם הראשונה, כמו גירסת אימה ל״לקום אתמול בבוקר״, תקועים בלולאה בזמן. 

והסוף ידוע מראש. הפסקת אש, רגיעה, תמונת ניצחון, ילדים מתים, ושכחה. קל נורא לשכוח ולחזור לשגרה, ואז להתפלא כשהפעם הבאה מגיעה. 

תומר אומר שהוא לא מאמין שזה ייגמר אי פעם, והוא כבר חמוש בדרכון זר ומי יודע אם יהסס להשתמש בו. אני מנסה לדבוק בדוגמאות היסטוריות של משברים שנפתרו בלי שאף אחד ראה את זה מגיע: אירלנד, חומת ברלין. אבל יש משהו כל כך עלוב בהתנהלות משני הצדדים, שלא מותיר לתקווה מקום. כמו שתי כנופיות שנהנות מהקונפליקט, שצריכות קצת מכות בשביל האדרנלין, בשביל הצדקה קיומית, ולא באמת רוצות להגיע להסכמה. 

בסך הכל עוד סיבוב. נגמר, עוד מעט הבא בתור

צפיתי בפרק הסיום של ״המפקדת״ בין הליכות נרגנות לחדר המדרגות, לצלילי האזעקה. קראתי כל מיני ביקורות על הסדרה – סתמית, שמרנית – אבל הכותרות והטילים עזרו לי לגלות בה רובד נסתר, חתרני, ביקורתי. 

המון דברים – זהירות, ספוילרים – התרחשו בעונה הראשונה של ״המפקדת״. שלל אירועים שמפלרטטים עם אסון, זרעי פורענות שמרחפים ונקלטים באדמה פורייה. כל אחד מהם היה יכול להוות בסיס לסדרה או סרט דרמטיים, טראגיים. אבל שום דבר לא נובט, הכול רק כמעט.

דוגמאות: אחת המפקדות נאלצת להסתיר בבסיס את אחיה של אחת החיילות שלה, אזרח ועבריין. כמה סצנות אחר כך הוא כמעט מצליח לחתום על נשק. מפקדת אחרת לא עומדת בלחץ ומנסה להתאבד. חיילות גונבות ציוד, סמלת עושה סקס לוהט עם קצין שאליו היא כפופה, מ"ממית פזורת דעת גורמת לכיתה שלה להסתובב אליה עם נשק טעון ודרוך, ועוד ועוד. 

אבל אף כדור לא נפלט, אף אחד לא עולה למשפט, הכלא הצבאי נותר ריק. הכול מוחלק, מוכל, מושתק. המפקדת הנסחטת תצא לקורס קצינים, העבריין ייעלם מהבסיס בשקט, ניסיון ההתאבדות נכשל, הקצין והסמלת ימשיכו להזדיין. 

הדמות הראשית בסדרה, המ"ממית הטרייה נועה, דווקא מתחילה אחרת. היא רוצה להקפיד על נהלים, היא דורשת משמעת וסדר. היא הגורם החיצוני שמגיע לשנות את המערכת. אבל המציאות מנצחת אותה בנוק אאוט. עד סוף העונה היא תוותר ותעלים עין, כדי לסייע למפקדות ולחיילות שבסך הכול מתכוונות, כולן, רק לטוב. 

הכוונות של כולם טובות, והן מרצפות יפה את הדרך לגהינום הישראלי של 45 מתים בהר מירון ועוד שניים בבית כנסת שעוד לא סיימו לבנות, של היעדר מיגון ביישובים שמופצצים באופן קבוע על ידי החמאס, וגם אצלי בבית, בו חדר המדרגות מחליף את המקלט שאין. הגיהנום של זלזול ביכולות של השכנים בעזה, שתחילתו בהעברת כסף לארגון טרור כדי שלא ירעיש בין שתיים לארבע, וסופו בהפגזות. 

כל הדמויות ב"המפקדת" רוצות שקט עכשיו. גם אני רוצה שקט. אני חי בבועה שלי ומנסה לא לצרוך יותר מדי חדשות, לא לשמוע על קיפוח הערבים, ההסתה נגד השמאלנים, ההתנחלויות, הכיבוש, ישובי הדרום שמופגזים בקביעות. למי יש כוח לעשות משהו? למי מבין הדמויות ב"המפקדת" יש כוח למשפט צבאי, לחקירה רצינית, לבלאגן שילווה כל ניסיון לשינוי? ואם אף אחד לא מת או איבד איזה איבר, למה לעשות רעש? אם בשכונה שלי הכול סבבה, אז מה בעצם כל כך רע? מעלימים עין, מעגלים פינות, ויוצאים הביתה. 

זה עובד מצוין. עד שזה לא עובד. ואז כבר מאוחר מדי ואני בחדר המדרגות.