את הראשון עברנו איכשהו, למרות שכבר אחריו תומר היה מבוהל. הגל היה חזק וגבוה ממה שציפיתי, כיסה את שנינו וגרם לנו לבלוע לא מעט מים. פניתי אל תומר להרגיע אותו ואז הגיע הגל השני, גבוה וחזק יותר, ולשנייה או שנה איבדתי אחיזה, הרגשתי את תומר נסחף מהידיים, כשאני מאבד במקביל את האחיזה בו ואת שיווי המשקל.

הצלחתי לשמור על מגע איתו, וברגע שחזרתי לעמוד שלפתי אותו למעלה מהמים. העיניים שלו היו ענקיות, שתי צלחות, הפה שלו פעור בניסיון לקחת אוויר, משתעל. הוא היה מבוהל לגמרי, אבל לא כמוני. יצאנו לחוף, הוא נרגע מהר מאוד ועבר לבנייה על החוף, במקום למשחקים במים. אחר כך כבר רצה להיכנס שוב. רק בשלב מסוים הוא אמר לי "כמעט טבעתי שם קודם".

לי זה לקח הרבה יותר זמן. התחושה ההיא של אבדן שליטה, של הילד נשאב לי מהידיים ואני לא יכול לעשות כלום, כל הזמן חזרה והיכתה בי איפשהו באזור הצלעות.

אמא שלי סיפרה לנו פעם שכשהיינו נערים, קצת אחרי שקיבלנו רישיון נהיגה, היא הייתה נשארת ערה. לא משנה באיזו שעה חזרנו, היא הייתה שומעת את קרקוש שבכת המתכת בכניסה לחנייה, ואז נרדמת עוד לפני שצליל המפתח המסתובב בדלת הגיע לאוזניה. זו הייתה הברירה היחידה: לדאוג ולחיות עם זה. כי כבר בגיל חצי שנה-שנה, כשהם נשארים עם מטפלת או מובלים בעגלה לגנון, אתה מתחיל לאבד אחיזה. נגה כבר חוזרת ברגל הביתה, ואני מדחיק את מחשבות הביעותים על הדרך שהיא עוברת לבד יפה יפה.

וזו רק ההתחלה. אני קצת מתגעגע לשלב הזה שבו הם היו נייחים, נשלטים, קרובים. אני מרים את תומר על הידיים כמה שאני יכול, כי תכף הוא יהיה כבד מדי וגם לא יסכים. להחזיק עוד קצת בתחושת השליטה הזו. למרות שמתברר שגם כשאתה מחזיק אותם בידיים תמיד יכול להפתיע אותך גל גדול.

כשהייתי ילד שמעתי המון רדיו. "לבת לבן ולמי שמתעניין", "חתול בשק" ועוד. זו היתה הקשבה אקטיבית – לא מוסיקה ברקע, אלא ישיבה על הספה בסלון, אוזן צמודה לרמקול, ווליום סביר כי אמא ישנה בין שתיים לארבע. הקשבה לתסכיתים – מישהו ברדיו סיפר לי סיפורים, ואני הייתי צריך להקשיב ולדמיין. עיסקה מעולה. היו סיפורים שהפחידו אותי והותירו אותי מוטרד ימים אחרי, היו סיפורים מרתקים, ולכולם היו תמונות והמשכים בראשי.

אחר כך גיליתי את "מה יש", ודרכה את גלי צה"ל, והמון תוכניות שחשפו אותי למוסיקה חדשה, הומור חדש, תרבות חדשה. ואחר כך באה גלגל"צ ושטפה הכל, ואני הפסקתי לשמוע רדיו. במקום שירים חדשים וקריינים שיודעים לספר לי עליהם משהו מעניין, קיבלתי שוב ושוב את אותה דבוקת שירים מצומצמת מוגשת מפי חבורת מלחששים מעצבנים. המלצות על מוסיקה הגיעו מחברים ועיתונים, ואחר כך מהאינטרנט. ואולי באינטרנט ייוולד העניין שלי ברדיו מחדש.

לא מזמן הכירו לי תוכנית חדשה. קוראים לה this American life, ומכיוון שאנחנו בעידן הדיגיטלי וכל הג'אז הזה, אפשר לשמוע אותה באתר, או להוריד פודקאסטים. מדובר בתוכנית הכי לא מתאימה לזמן הנכחי שאפשר לדמיין: שעה של דברת. בכל פעם לוקחת התוכנית נושא, ומפרקת אותו דרך כמה סיפורים שונים. הוא מוצג דרך מונולוגים, ראיונות, שיחות. וזהו. בלי אפקטים, בלי מוסיקה, בלי מאזינים שמתקשרים, בלי פרסים. רק אנשים אינטליגנטיים ומעניינים שמספרים סיפור.

בתוכנית עם השם המופלא in dog we trust מדברים על חיות ביית. מרואיינת מספרת על החתולה של בת זוגה, שזכתה לאהבה וחום בלתי נדלים, בזמן שהיא, המרואיינת, נותרת רעבה לאהבה. היא הייתה מתעוררת בבוקר ושומעת את אהובתה אומרת "כמה את יפה", ומגלה שהנמען היא החתולה. היא לומדת לחוש גלגל חמישי, מין פולש למערכת יחסים שהתחילה עוד לפניה.

בתוכנית אחרת מסופר על בריטית ששרדה את הפיגוע ברכבת התחתית בלונדון, והפכה למרכזת ודוברת של קבוצת ניצולים. אלא שאז היא מגלה ברשת אתרים שמופעלים על ידי קבוצה שטוענת שהפיגוע הוא קונספירציה ממשלתית: מדובר בכשל טכני איום שגרם למותם של עשרות, והממשלה מכסה על כך בטענה שמדובר במתאבדים מוסלמים. הניסיון שלה להיאבק בטענה מוביל אותה למאבקים ומקומות שקשה לדמיין. מלבדה מתראיין לתוכנית גם דובר חבורת תאוריית הקשר, וזה מצמרר ומצחיק בעת ובעונה אחת. התיאור לא עושה צדק עם התוכנית – היא אינטליגנטית ומצחיקה ומרתקת. יש כבר תוכנית טלוויזיה ושאר ירקות מסביב, אבל הבסיס – 50 דקות של דיבור אינטליגנטי ולא ממש חדיש – עדיין מספיק.

החדרתי בעדינות את ראש הסיכה לחריר הקטן, והמגשית הקטנה נשלפה החוצה. הוצאתי את הכרטיס. המכשיר הראה הודעת שגיאה. מחפש קשר, ולא מוצא. מין האל קטן ומיתמם שלא מבין למה מנסים להשמיד אותו. התעלמתי ממנו והכנסתי את הסים ליפאני-שוודי הקטן והשחור. סוף תקופה.

האייפון הוא מכשיר נפלא שעושה הכל מצוין, חוץ מלתפקד כטלפון. הצלחתי להתעלם מזה כל זמן שהוא לא נדרש לעמוד בלחץ. אבל במאני טיים, בחודש האחרון של הקמת mynet, הוא קרס. הכתובת, בפונט מעוצב, היתה על הקיר. או על מסך המגע. זה לא עובד בינינו.

מבול הטלפונים השאיר אותו חסר נשימה. הצלצול החלש והרטט הלא מספק השאירו מטלפנים ללא מענה. הסוללה הפסיקה לנשום כבר בשש בערב אחרי לילה של טעינה ללא פשרות. זמן התגובה – לחץ על כפתור, המתן כמה שניות מתסכלות, הנה זה בא – הוציא אותי מדעתי. ההתרסקויות בחזרה למסך הראשי גרמו לי לזעם יוקד. אז די.

הסוני אריקסון לא מציע מסך מגע. אין מקלדת וירטואלית להקלדה חלקלקה, ואת ממציא מילון ה-t9 הייתי שולח לחזית בגיאורגיה בכפכפים וגופייה עם הדפס של פרצופו של פוטין בתוך מטרה. אבל הוא מתפקד, לעזאזל. התגובה לכל לחיצת כפתור זריזה ונחושה, הסוללה שורדת באופן סביר, והסיכוי להחמיץ צלצול קלוש. עוד יום יומיים ואני אתרגל לממשק שלו ואפסיק לפנטז על נוקיה. האייפון הוא עדיין מכשיר נפלא לגלישה, מוסיקה ובכלל. היה כיף כל עוד נמשך, ואין טינה. אבל זה לא זה. נכון לעכשיו הוא הופך לאייפוד משודרג, ותו לא. נשארנו ידידים.

הקליפ הזה פשוט מקסים. לילי פייסט לקחה שיר מאוד מוצלח בפני עצמו (גם הקליפ שלו מעולה ומצורף) ויחד עם אנשי רחוב סומסום גירסת אמריקה הפכה אותו לקטע משובב הנפש הבא. שימו לב לבובות, ולחוסר השפיות העולץ שלהן. מורשת ג'ים הנסון חיה ובועטת.

והקליפ לשיר המקורי:

שנייה אחרי שהידיעה עלתה לאוויר תקף אותי רעב מטורף.

כשאני לחוץ אני אוכל פחות. לא שאני לא רעב – הרעב שם, אבל אין לי תיאבון. ואין זמן. בחודש האחרון זה היה ככה כל יום. הפרויקט אולי רץ כבר שנה, אבל הלחץ הלך ונבנה עד שהגיע לשיא לקראת הסוף.

אף פעם לא עבדתי על פרויקט בהיקף כזה. אני איש שלא יודע לדחות סיפוקים, שמתקשה לרוץ למרחקים ארוכים. אחת מהסיבות שאהבתי לעבוד בעיתון היא המרחק המאוד מאוד קצר. אחרי יום, שבוע, גג חודש, יש לך ביד את המוצר המוגמר. נקודת סיום מוחלטת, משהו לאחוז בו, נקודת פתיחה לדבר הבא. שנה היתה הרבה מאוד זמן. זה היה קשה, זה היה מחנך.

ביום ההשקה הייתי מכווץ כולי. חיכינו לעוד תיקון באג, עוד ידיעה שתסודר על העמוד. ואז עלתה הידיעה ובאופן רשמי הגחנו לאוויר האינטרנטי. ובאותה שנייה הרגשתי אותו, רעב גדול ושמח.

Mynet.co.il. תעיפו מבט. זו רק ההתחלה.