טרנספורמציות (שיכור מכדי לזיין)

אני שומע המון קאברים בזמן האחרון. בעיקר את הדיסק של מארק רונסון, לקראת הנחיתה שלו בארץ. זה לא מפסיק להפתיע אותי, איך משהו יכול להפוך בכוח מין אלכימיה (עם קצת כלי נשיפה) למשהו אחר. במקרה של שיר, לכאורה המילים, אפילו המנגינה, זהים או לפחות דומים להפליא. אבל המשמעות משתנה.

את השיר הבא גיליתי בפלייליסט של עלמה עם טעם מוזיקלי משובח. קוראים לו too drunk to fuck. במקור מדובר בשיר רוק-פאנק עצבני של להקה שנושאת השם הגאוני dead Kennedys. נובל ווג הפכו אותו לשיר סקסי ומתוק. בגירסה הראשונה אפשר לדמיין צעיר עצבני, וולגרי ובוטה, עם תספורת גרועה שנקלע לקטטה. בגירסה השנייה זו פאם פטאל מתוקה וחושנית. אפילו שם השיר הופך לאחר השמיעה ממתריס למגרה. הא לכם שתי הגירסאות, לבדיקה.

בין מעט הדברים שזכורים לי מהתואר הראשון יש גם את "הבט אחורה בזעם", המחזה של ג'ון אוסברון. הזעם של מעמד הפועלים קיבל ביטוי גם בגירסה קולנועית עם ריצ'רד ברטון מ-1958, ואחר כך בגירסה טלוויזיונית של קנת בראנה ב-1989. ההבדלים מדהימים. הטקסט, כמובן זהה. אבל בגירסת 1958 ריצ'רד ברטון עומד מול אישה קטנה, שברירית ומפוחדת, בזמן שב-89' בראנה מתמודד עם אמה תומפסון – כולה כוח שקט ועצור. שום דמיון לדגם היבבני שקדם לה.

וזה נכון גם לגבי בני אדם כמובן. אותו אדם, עם אותן מניירות, יכול להיות האיש הכי אהוב ומקסים, ושבוע אחר כך סוג של אנטי כרייסט, מישהו שהייתם שמחים לראות עוטה זפת ונוצות. מכרה ותיקה יכולה להפוך פתאום לנחשקת וסוערת ומפתיעה. החומר לא משתנה – קש לא הופך לזהב. זו רק הפרספקטיבה.