תומכי חמאס במעבר החצייה

הוא נראה כמו דמות סטריאוטיפית מדי, כאילו מישהו לקח פנטזיה של תל אביבי טיפוסי על ירושלמי וביקש מ-ChatGPT לתת לה צורה. מכונית ישנה בשיק אייטיז, כיפה שחורה, חרדי לייט. 

בהפגנה הרגשנו כאילו לא עזבנו את תל אביב. אותם פרצופים, אותם שלטים, אותן ססמאות מאותם מגאפונים. כל המסע הזה רק כדי להגיע בדיוק לאותו מקום, הפגנה מכובדת מדי של אנשים שמדברים אל עצמם. 

ואז, בדרך חזרה, אחרי שהותרנו את דבוקת ה״עכשיו״ מאחור, שמענו אותו צועק. עמדנו במעבר חצייה, ולרגע תהיתי למה כל כך ברור לו שאנחנו מגיעים מההפגנה. לא החזקנו שלטים, אף אחד לא כיתף מוט עם דגל. ואז הסתכלתי שוב. היינו הייצוג ש-ChatGPT היה מייצר אם האיש היה מקליד ״צייר לי שמאלן תל אביבי״. מהטי שירטים הלבנים עם כיתובי דמוקרטיה של נגה וגיא, ועד הסניקרס המתחכמות שלי. לא היה מקום לספק.

הוא לא קילל. היה משהו תרבותי להפתיע באופן שבו דיבר. ״אתם תומכי חמאס״, הוא צעק, ״אתם הורגים אנשים ככה, אתם לא מועילים לעם ישראל!״ זה היה מוזר ולרגע לא ידעתי מה לעשות, מין רגע של ״אנחנו כבר לא בקנזס״. אני לא עטוף בקו הרקיע והולכי הרגל של תל אביב בדרך הביתה אחרי קפלן, מרגיש בנוח בבועה שלי, מתפתה לאשליה שאני חלק מאיזשהו רוב מדומיין. הסתכלתי על האיש, והוא נראה לי לחוץ, מוטרד. כאילו אנחנו מפרים איזה איזון, פוגעים בתפיסת המציאות שלו באופן שמעורר בו לא רק כעס, אלא מצוקה.

ופתאום הרגשתי טוב, נמרץ, שמח על הנסיעה לכאן שלא היתה לשווא. והבנתי את האפקט המצטבר שיש להפגנות, שזולג מעבר לקהל המשוכנעים, שמצליח לערער ולהטריד ולחדור דרך הסדקים אל מתחת לפני השטח. והבנתי שהייתי צריך את הנסיעה הזו, אני המפונק שמעדיף את המחאה שלי קל״ב, כדי לקבל תוקף ואישור, ואין כמו התנגדות וחיכוך כדי לספק את כל אלה. 

חזרתי דחוס באחת מהרכבות המיוחדות שנוספו ללוח הזמנים כדי לעמוד בעומס. היה צפוף ולא נוח, אבל בקרון היה משב כמעט בלתי מורגש של אופטימיות