לא אוהב לחכות, או למה אני אוהב את טלוויזיה וסרטים
היה לי קולנוע בבסיס הצבאי שבו שירתתי. ככה זה כשאתה בחיל האוויר, ארגון דמוי צבא המקיים קשר ידידותי עם צה"ל. הצפייה בסרטים באולם היתה חוויה תרבותית עשירה ומגוונת. בקהל היו גם צפונים מחונכים כמוני, וגם מכונאי מטוסים עם גישה קצת שונה, שנהגו לספק תובנות ופרשנויות תוך כדי הסרט, לרוב בצעקות.
ראיתי שם את ניקיטה, של לוק בסון. באחת הסצינות היא פוגשת בחור, ובסצינה הבאה היא משתרעת לצידו, ואחד מהם זורק משפט על זה שהם ביחד כבר חצי שנה. אחד המכונאים מצא את זה משעשע: "למה הפז"מ לא עובר ככה", הוא צעק.
אני אוהב את היכולת של הטלוויזיה והקולנוע להריץ את הזמן קדימה. אני לא מדבר על סרטי בחזרה לעתיד ודומיהם. אני מדבר על המונטז'ים. על הדרך שבה המדיום דוחס את מה שבחיים מחייב המתנה ארוכה ומתישה במקרה הטוב, או סבל מתמשך במקרה הרע, לכמה שניות מצולמות וערוכות היטב.
בפרק הראשון של עונה 6 של האוס – זהירות, ספוילר קטן מאוד – הרופא הגאון נמצא במוסד סגור, ועובר גמילה. הגמילה נגמרת במקביל לכותרות הפתיחה. כמה תמונות של האוס מתפתל מכאבים, מקיא בחינניות, זועק לעזרה – וזהו. הוא נגמל מויקודין, הוא שפוי. תהליך מכאיב, ארוך ומשפיל נדחס ל-60 שניות.
ההמתנה, שר טום פטי (הקליפ המצורף נחמד, אבל תעיפו מבט ואוזן בזה), היא החלק הכי קשה. החיים עמוסים בה. הזמן נמתח ונמתח כשאתה מתגעגע, כשאתה סובל, כשאתה בטירונות, כשהילדים שלך חולים, אפילו כשאתה מחכה לספר או סרט חדש שאתה נורא רוצה שייצאו כבר. הקולנוע והטלוויזיה, אלופי אסקפיזם שכמותם, פשוט לוקחים את ידך ומרחפים איתך מעל פרקי הזמן הבוציים והעכורים האלה. הם מציעים לך את פנטזיית כפתור ההרץ קדימה, שלא תמצא במציאות אף פעם. עוד סיבה לאהוב אותם.
3 תגובות ל-“לא אוהב לחכות, או למה אני אוהב את טלוויזיה וסרטים”
להשאיר תגובה
טוקבקים אחרונים
 | noamres על הבעיה שלי עם לאונרד כהן |
 | איתן נוה על הבעיה שלי עם לאונרד כהן |
 | arikbenedekchaviv על ושוב השקר הזה |
| arikbenedekchaviv על המטוטלת של הגוף |
| המטוטלת של הגוף | יו… על אנחנו לא משחקים פה טניס |
יותר מדי סרטים 
http://en.wikipedia.org/wiki/Click_%28film%29
אתה כל כך צודק.
עוברים יש לחלקים המעניינים, ומספקים תמיד קלוז-אפ לדמות החשובה. כל כך חבל שזה לא ככה בחיים. אולי בגלל זה הוכיתי בתדהמה מהסרט "אלפנט". דקות ארוכות מאוד של המתנה, של דבר לא קורה , של הליכה במסדרון שמספקים עוצמה היפר-ריאליסטית שלא ראיתי כמותה מעולם בקולנוע, שרק מחדדת את האבסורד ואת הסוף ההזוי.
גם כפתור ריווינד להזיז אחורה, לא המון, אבל לתיקונים קטנים, לא היה מזיק.
יש תנועה כזאת עם היד של להריץ קדימה כשיושבים מול הטלויזיה או הסרט, והמון פעמים באינסטינקט אני מוצאת את עצמי מנסה לעשות את זה בחיים האמיתיים.