בעוד שבוע יומולדת. הגיל קצת מטריד ועדיין, אני מחבב את האירוע. וכמו בשנה שעברה – הנה רשימת מתנות פוטנציאלית, למוקירי המתלבטים.

ספרים:

1. במבי נגד גודזילה של דיוויד מאמט. אני אוהב את הסרטים שלו, בעיקר בגלל הדיאלוגים, נקווה שהוא גם כותב טוב.
2. כנופיית המקלות בגלגלים של אדוארד אבי. הביקורת עשתה לי חשק.
3. ביוגרפיות – יונה וולך של סרנה, דן בן אמוץ של דנקנר.

מוזיקה:

1. ערן צור החדש.

סרטים:

1. הגירסה הסופית של בלייד ראנר, מארז או לא.
2. הגירסה המורחבת של שיבת המלך, האחרון בסדרת שר הטבעות

וסתם אחרים

תרבות פופ אמריקאית – פוסטר מגניב במיוחד, צעצועי שולחן כתיבה מוצלחים, כל מה שקשור לקומיקס, מלחמת הכוכבים, דה יוז'ואל סטאף.

שימושי

דברים שלא חשבתי עליהם למטבח? אנשים עם אינטרס אישי ביכולת שלי לסחוט מיץ תפוזים, נגיד, או לשבת מול המחשב על כיסא מנהלים נוח.

חלומות בהקיץ

מסך led חדשני וחדיש במקום הטלוויזיה הישנה, לפטופ גיימרים נוצץ ויקר, מערכת סטריאו סופר משוכללת (כולל פטיפון!), דוקאטי מונסטר, htc legend, רקטת רחיפה אישית, צבא רובוטים צייתני, לייטסייבר.

ראיתי לא מזמן את החדש של מל גיבסון, על קצה התהום. למה? ככה. אין סיבה טובה באמת לצפות בסרט הזה, חוץ מריי ווינסטון. בכל סצינה איתו אתה תוהה למה הסרט לא עליו, בעצם.

ובכל זאת, לא בזבזתי לגמרי את השעה וחצי על הספה. הצפייה במל "אני-שיכור-אנטישמי" גיבסון הדגישה שוב את היתרון שיש לכוכבים מסוגו: כאלה שמשחזרים שוב ושוב וריאציה על אותה דמות.

לכאורה אנחנו מעדיפים שחקנים מגוונים, כאלה שבורחים מטייפ-קאסטינג בזריזות של שועל ניצוד, ומייצרים קריירה מגוונת ומרשימה. שחקנים חד מימדיים, שהולכים שוב ושוב על אותן מניירות, יקוטלגו בהתאם כנחותים. זה לא תמיד נכון.

מקס. זועם

 מל גיבסון בנה קריירה מפוארת ככוכב אקשן משובח, לפני שהסתבך עם החייזרים של מ.נייט שמאלאן, ועם השוטרים והיהודים והוויסקי. ראינו אותו נוקם, וחוזר ונוקם, במקס הזועם, נשק קטלני, לב אמיץ ועוד ועוד. בעל קצה התהום, אחרי שמתנקש רעול פנים מחסל את בתו של מל השוטר, מגיע אליו קולגה, ומבקש ממנו להיזהר. הנחת העבודה היא שהיריות כוונו לגיבסון, לא לבתו. "אנחנו מתעסקים כאן עם מישהו חמוש ומסוכן", אומר השוטר. "ומה אתה חושב שאני?" יורה חזרה גיבסון.

וכאן, לפתע, באה לידי ביטוי הדמות הקולנועית שאנחנו סוחבים בתת מודע שלנו של מר גיבסון. מרטין ריגס ומקס רוקטנסקי יושבים שם, אלימים ומסוכנים, והרפליקה של גיבסון מקבלת פתאום תוקף ורוח גבית ששחקן אחר לא היה מביא איתו. ברור לך שעם מל לא כדאי להתעסק.

שיא התופעה בעיני הוא בבלתי נסלח של קלינט איסטווד, שלוקח את דמות האקדוחן המיתולוגית של השחקן ומשתמש בה באופן מעורר השתאות. חלק גדול מהמסר של הסרט קיים מחוץ לו, בתפיסת הקהל את המערבון וגיבוריו שנולדה בחלקה הגדול בצפייה בסרטים הישנים של איסטווד. כדי לשבור את הקונבנציות האלה, איסטווד פשוט צריך להיות שם ולהתנהג קצת אחרת.

שורה תחתונה: עם כל הכבוד למקוריות וגיוון, גם לחד גוניות, כשמשתמשים בה נכון, יש לא מעט ערך.

אחרי חצי שעה בערך הודעתי לנגה שהיא תכף עפה החוצה. שתחכה במסדרונות של הסינמה סיטי מצידי. לא שזה הזיז לה. היא המשיכה, טהרנית ספרותית שכמותה, להתחלחל ולמנות את הבעיות והשגיאות במוצר הקולנועי הפגום שלפנינו. לפחות הכיסאות היו נוחים, והמסך סבבה.

פרסי, גירסת הסרט

 הסרט המדובר: פרסי ג'קסון וגנב הברק. עיבוד לספר ראשון בסדרה, וזה חשוב לצרוך ענייננו. הסבר: מדובר בסדרה של 5 ספרים לנוער. הרעיון הוא לקחת את נוסחת הארי פוטר, ולהלביש אותה על המיתולוגיה היוונית. כבר כתבתי על זה כאן, אבל שוב בקיצור: פרסי הוא בנם של אישה רגילה ופוסידון, אל הים. מתברר שהאלים נוהגים להשתרלל לא מעט עם בני תמותה, והתוצאה היא חצויים, או demi-gods.

הסדרה נראית (או נקראת) כמו חיבור בין עולם המיתולוגיה לסדרות נעורים אמריקאיות. זה עובד היטב, כיוון שהאלמנטים המרכזיים של המיתולוגיה – האנושיות של האלים שמתבטאת ביהירות, חמדנות ותאוותנות, וחשוב מזה ההיבריס והטראגיות – באים לידי ביטוי בסגנון קליל, אירוני ומודע לעצמו. לכל זה כמעט ואין זכר בסרט. דמויות האלים עציות, וכל הקאמפיות והטלנובליות של הספרים – ושל המיתולוגיה, בעצם – נעלמה.

אבל הכי גרוע: הסרט מוותר לחלוטין על סיפור המסגרת. נראה שיש כאן החלטה כלכלית, מעין חוסר אמונה ביכולת להפוך את הסדרה הספרותית לסדרת סרטים. או לפחות החלטה זהירה לייצר סרט אחד, בלי יומרות להמשכון, ולראות מה יקרה. התוצאה עגומה: המאבק האפי שמקיף את כל חמשת הספרים לא רק תואם את רוח המיתולוגיה ומוסיף עניין ודרמה, הוא גם מספק היגיון לעלילת הספר הראשון, שנעדר מהסרט. באסה.

חוץ מאומה תורמן פרסי ג'קסון הוא לא יותר מיומית חביבה לילדים. כלומר לילדים שלא קראו את הסדרה (כל ספר חמש פעמים) ויושבים לידכם ומקטרים.