דברים שלשמאלנים אסור לומר

שכול הוא טאבו. אסור להעביר ביקורת על משפחה שכולה, וכל תגובה למוות היא מובנת ולגיטימית. כל זה מתעצם כשמדובר בצבא.

אבל הקטע הבא עורר בי אי נוחות, שלא לומר בעתה. כבר זמן שאני מרגיש שישראל נמצאת בעיצומו של גל מקארתיזם ולאומנות, והפוסט הזה בבלוגים של nrg רק חיזק את התחושה. קלמן ליבסקינד מביא שם קטעים משיחה שקיים סגן עורך מוסף הארץ, אורי תובל, בפייסבוק, ופורסמה באתר הכה נאור של רוטר. עזבו את החטטנות והמציצנות – תובל אישר בדיעבד את השימוש בדברים. לליבסקינד ברור מה זה אומר על "הארץ" ועל תובל, כלומר שום דבר טוב, משהו מעדות השמאל עוכר ישראל.

אני מבין לגמרי מה תובל כותב. אני חושב שצבא הוא רע הכרחי, לא אידיאל, ואני לא רוצה לחיות במדינה שחייליה יהפכו בסופו של דבר לסוג של שאהידים. כשראיתי את אמו של אלירז פרץ בטלוויזיה חשתי רתיעה מחלק מהדברים. הרגשתי שההתמודדות שלה עם האבל היא דרך לאומנות – זו זכותה כמובן, וזה אולי אפקטיבי. זה גם לא העניין. מה שחשוב כאן הוא שהעמדה של תובל נתפסת כלא לגיטימית. שאסור להעביר ביקורת בנושא כזה. ששיחה חצי פרטית ודעות אישיות שלו מתפרסמות כדי לעשות לו – ולעיתון שהוא עובד בו – דה לגיטימציה.

התחושה היא שאסור לחשוב אחרת, שכל ביקורת על הצבא והמדינה הם סוג של בגידה. שחשיפת מעשים לא חוקיים או שקרים של הצבא הם לא אקט חיובי שמסייע לשמור על הדמוקרטיה והמוסר במדינה, אלא סיוע לאויב, עיין ערך פרשת ענת קם ואורי בלאו.

מוסר הוא לא סתם מונח פילוסופי ריק. זה עניין פרקטי של איך נחיה כאן. אם לא תהיה ביקורת, אם לא תהיה לגיטימציה לדעות אחרות, אם לממסד יהיה כוח בלתי מוגבל, זה יתחיל אולי בשיפור הביטחון בשטחים לטווח קצר, אבל יזלוג פנימה וייגמר ברמיסת זכויות הפרט כאן. בפנים. אם לכוחות הביטחון יהיה מותר לעשות הכל מעבר לקו הירוק, בסופו של דבר יהיה להם חופש פעולה דומה גם בפתח תקוה ורמת גן. אני מניח שגם המבקרים של "הארץ", שהסגנון של תובל מזעזע אותם, לא היו רוצים לחיות במדינה כזו.