הצד החיובי של חוק החרם

האמת שציפיתי לידיעה כזו קצת קודם. בני בגין מודיע שיילחם נגד משמעת קואליציונית בהצבעה על חוק ועדות החקירה נגד השמאל, ומקנח בהתנגדות לחוק שנועד לאפשר לכנסת להטיל וטו על מינוי שופטים לעליון. המגמה הפשיסטית בכנסת לא מותירה לאנשים כמו בגין ג'וניור ברירה, אני מניח. היא מכריחה אותם לדבר.

כמה שיהיה יותר רע יהיה יותר טוב, הציטוט הפופולרי של לנין, מתאים כאן. שלל חברי הכנסת הימניים-הזויים בליכוד, ישראל ביתנו, האיחוד הלאומי (וגם קדימה) לא מצליחים להתאפק. הם רוצים כותרות, ורעש, והם רוצים לנצל את הכוח כל זמן שהוא בידיים שלהם, ועכשיו עכשיו עכשיו. התוצאה היא סוג של קריאת השכמה. היא תכריח – אני מקווה – גם אנשים בעלי עמדות ימניות להגיב. כי העימות הופך מימין-שמאל לדמוקרטיה-פשיזם לייט. קיצוניות היתר, החמדנות והתיאבון לעוד ועוד חוקים אידיוטיים, יפגעו בסופו של דבר ביוזמים.

בני אדם לא אוהבים קיצוניות. בסופו של דבר הם נגררים למרכז. והאלקינים והלוינים מוציאים את עצמם מהמרכז הזה לבד, בלי סיוע מיוחד. הם מעודדים אנשים להחרים, להפגין, להתנגד – גם אנשים כמוני, שעד היום לא ממש טרחו לבדוק איפה מייצרים את מה שהם קונים, או ללכת לאיזושהי כיכר. במקום להרדים, הם מעירים. במקום להבין שהם בשלטון, הם ממשיכים להתנהג כמו הילד הנעלב והמוקצה הנצחי. התקווה היחידה של השפיות כאן היא שהקיצוניות והבולמוס שלהם יובילו, כפי שכבר קרה לליכוד, לנפילתם.