זו כבר מגמה: שני הפוסטים שאליהם אתייחס הם לא היחידים. קראתי עוד רשימות שמרימות להנחתה לטוקבקיסטים ימניים כשהן דנות באפשרות של עזיבת הארץ. כי אין למי להצביע, כי הימין ניצח, המשחק נגמר.

אפשר כזה בבקשה?

קראתי את הפוסטים של שני כותבים שאני מעריך: גיא בניוביץ', חבר יקר, כתב בבלוג שלו שאין לו למי לתת את הקול בבחירות הבאות. יובל דרור, שאיני מכיר אישית אבל מעריך את הכתיבה שלו ואת דעותיו, כתב שזה כבר לא הבית שלו. כאמור, אנשים רציניים ואינטליגנטיים.

ועדיין – זה בעיקר נשמע לי כמו אוי אוי אוי.

העובדות:

בבחירות 2009 הצביעו לפי ויקיפדיה רק 65% מבעלי זכות הבחירה. גוש הימין-חרדים זכה ברוב של 65 מנדטים. זה הכל. קינג ביבי והליכוד קיבלו 27 מנדטים. זהו. לא פוטין ולא נעליים. וכל זה לפני המחאה, לפני הגזירות ותעלולי קדימה. המשחק לא מכור, או סגור. קצת יותר מודעות, קצת התמדה, והבחירות הבאות יכולות להיראות קצת אחרת.

המתחרים

אין למי להצביע. לפיד חלול ומנופח, יחימוביץ' מקורבת לוועדים הגדולים, ומוכנה לשבת עם ביבי. כמה נורא.

בתואר הראשון למדתי אצל פרופ' טניה ריינהרט ז"ל. אישה מרשימה שפתחה כל שיעור בהרצאה פוליטית, בלי קשר לקורס המבוא בבלשנות. היא היתה שמאל רדיקלי, אבל באמת. יוסי שריד מבחינתה היה ביום טוב מרכז. ובאחד השיעורים היא הסבירה למה למעשה אין שום הבדל בין ביבי לפרס, צמד המועמדים לראשות הממשלה אז. שום הבדל, ולכן אין טעם לתמוך בפרס. מבחינתה הוא היה ימין לא פחות מנתניהו.

וזה היה מזעזע בעיני אז, ומרגיז אותי גם היום. לטהרנות הזו אין מקום בדמוקרטיה בכלל, ובמדינה כמו ישראל בפרט. אם אין אף מפלגה או מנהיג שמתאימים בדיוק לעמדות שלכם, תמצאו משהו קרוב מספיק. להחליט שאף מועמד לא בדיוק בא לכם טוב ולוותר על הסיבוב בקלפי זה פינוק, מותרות, חוסר אחריות.

וזה גם משהו שמאפיין בעיקר שמאלנים, אני חושש. אני חושב שהממשלה הנוכחית איומה. אני חושב שהעמדות שלה – חברתית ומדינית – רעות לישראל. אני גם לא מחבב את האלטרנטיבות. יחימוביץ' נראית לי לא אמינה, וקצת גמישה מדי בעמדות ובכוונות שלה. יאיר לפיד נראה לי מעין גימיק לא ברור.

מה נשאר? דב חנין? ועדיין, כשיגיעו הבחירות, אתגבר על הבחילה הקלה ואצביע כנראה לעבודה, מעין הרע במיעוטו. קצת לפני, אנסה לשכנע את הסביבה שלי להגיע לקלפי. אני מאמין שזה חשוב.

לפני שמחליטים לעזוב את המדינה, כדאי למצות אפשרויות אחרות. זו לא דירה שכורה – תאהבו או לא את האקלים, השכנים, ואיכות סדרות הטלוויזיה, רובנו קשורים למקום הזה רגשית. אני לא פוסל באופן גורף עזיבה. אם המשטר כאן יהפוך לפשיסטי או חומייניסטי, אני מניח שיהיה עדיף לארוז. עד אז, כדאי לנסות ולהשפיע על מצביעים פוטנציאליים, ולבחור את המועמד הכי פחות מעצבן לכנסת.