פוסט יומולדת, כיף להיות בן 103

הגירסה הרשמית היא שאני בן 45 היום, אבל אם תשאלו את בת החמש בן כמה אבא היא תגיד – ״103״. ככה נגה שכנעה אותה, והיא דבקה בזה. מקובל עלי. היום צפוי אירוע ש"הוא לא יומולדת" ושאסור לה לספר לי עליו. בני חמש ודיסקרטיות לא חברים.

בדיקה קצרה בארכיון מגלה שבכל שנה אני מקטר על הזמן החולף. מעלה רשימות של מתנות רצויות, מתלונן על מה שכבר לא אספיק לעשות. אבל יום ההולדת המסוים הזה שונה.  לא משבר קיומי, לא אבל על העבר, סתם שביעות רצון.

לא אני, אבל קעקועים!

אם יש משהו שמסמל את השנה החולפת הרי זה הקעקוע השלישי במספר שהתווסף על זרוע ימין.  שני קודמיו נושאים מטען כבד. כל אחד מהם ציין סוף תקופה, תפנית דרמטית ואולי טראגית, שינוי מהותי. זה לא האימג' עצמו. אפשר להצמיד לכל אחת מהבחירות הוויזואליות הסבר ומשמעות. אני יכול לספק כמה פירושים חלופיים, אם מישהו יבקש. זה עצם האקט הבלתי הפיך. ההחלטה. האובייקט שנבחר לציור על הגוף בסופו של דבר? פחות קריטי. אם תרצו זה מעין פולחן שמגיע אחרי שינוי הרה גורל.

אבל לא קעקוע מספר שלוש. הוא מגיע חף ממטענים, הוא לא דרמה קווין, סתם ציור יפה, קלישאה שקל להדביק גם לה שלל משמעויות. מצפן. כיוון בחיים? ערכים וכל הג'אז הזה? אולי. כי ראיתי משהו דומה על מישהו אחר והתחשק לי גם? לא אכחיש.

וזו היתה השנה שלי. נטולת רעידות אדמה, התפרצויות געשיות ושאר זוועות. לא משבר גיל 40 וספיחיו, בלי דיכאון, סתם כיף שיש יומולדת.

הקעקוע כאב רצח. המקעקעת הזהירה אותי מראש שזה אזור עדין. המון זמן התלבטנו לגבי הצורה והמיקום, אבל לא הצלחנו לקבוע איפה תקועקע ה-N שמצביעה על הצפון. המקעקעת הציעה לחכות עם זה לסוף, אבל גם אז לא הצלחתי להחליט. או לא רציתי. "אז שיהיה בלי," היא אמרה. והחלטתי שבאמת לא צריך, אני כבר אדע את הכיוון.