תגיד לי שוב איך זה מרגיש

היה לי בוס משונה פעם, איש בעל תסרוקת קארה מוזרה ואמירות חכמות ואניגמטיות. באחת מהשיחות שלנו על צרות בצוות העריכה של האתר בו עבדנו הוא אמר לי ש"עם רגשות לא מתווכחים". הבנתי חלקית. השבוע הבנתי ממש.

איש יקר ואהוב התקשר אלי השבוע כדי לדון באירוע משותף לשנינו. או יותר נכון כדי לחלוק את רגשותיו. למעשה לחלוק אינה המילה המתאימה – הוא הטיל עלי ערימת רגשות בלתי מעובדים, במלוא כובד משקלם. בלי מסקנות, בלי הצעות. ככה הוא הרגיש.

ניסיתי להבין מה הוא רוצה. לבטל את האירוע? להציע משהו אחר? הוא לא ידע. הוא לא חשב על זה. הוא הרגיש. הניסיון שלי להוביל את הדיון אל מחוזות העובדה וההיגיון נתפס אצלו כחוסר הכלה וחוסר הבנה. בצדק. השיחה לא היתה על העובדות, או משמעותן והפרופורציות שלהן. השיחה היתה על מה ואיך הוא מרגיש בגללן, נקודה.

שיניתי טקטיקה. ניסיתי להסביר לאיש שאני לא מבין מה הוא רוצה, ושאני מרגיש מותקף. זה לא עבד. הרגשות שלי, מתברר, לא היו שווי ערך לשלו. אי אפשר לדבר איתי, אמר, הוא ידע שארגיש ככה ולכן אין טעם בשיחה. חשתי חסר אונים. ההיגיון לא שייך לשיחה הזו, וגם הרגשות שלי, התברר, חשובים פחות. או בכלל לא. התעצבנתי והשיחה הסתיימה ללא תוצאות.

אני מבין את זה שיש שיחות ועניינים שהרגש מכריע. ולפעמים אני רוצה שיבינו ויכילו אותי, גם כשאני לא יודע לנסח את המצוקה שלי, כשאין לי כוח לחשוב עליה יותר מדי. אני גם מבין שלפעמים קורה משהו שדורך לאנשים על נקודה. מפעיל אותם, מוציא מהם רגש שהם לאו דווקא מבינים או מחבבים. יכול להיות שהאדם בצד השני של השיחה עובר דברים שאין לי מושג לגביהם, ואני נמצא במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון כדי לספוג.

אבל אני חושב שאדם בוגר מסוגל לעבד את פרץ הרגשות הזה ולנהל עליו שיחה מורכבת יותר מ"ככה אני מרגיש". אני רוצה שיחשוב גם עלי,  כי גם אצלי השמים לא תמיד כחולים ונטולי עננים. למתקפת הרגשות הזו יש השלכות.

גם לי מתחשק לפעמים להתפוצץ על מישהו. פה ושם אני עושה את זה ואחר כך אוכל את עצמי. אני לא רוצה שיעשו את זה לי. אין לי סבלנות לזה. אני מעדיף שכולם ישימו בצד את "האמת שלי" ואת "איך שזה מרגיש" ויהיו קצת יותר שכלתנים. בסופו של דבר זה ימנע פגיעה ברגשות שלך, ברגשות שלי.