משבר אמון

דווקא פיאסקו המסעדות הוא זה שניפץ את בועת האדישות שלי. לכאורה ללא סיבה טובה. כבר שבועות שהתחושה היא של כאוס שאף אחד לא מנהל. אני קורא את הכותרות, מסתכל מסביב ומנסה להבין אם מדובר בקונספירציה שנטוותה ביד אמן או במחדל מטורף. במובן מסוים נוח לי יותר להאמין שיש גורמים שנוח להם שתהיה מגיפה, בלגאן, סגר. שיש כאן נראטיב שמישהו רואה ומכוון. האלטרנטיבה, אזלת יד מוחלטת, מפחידה הרבה יותר.

וכך אפשר לשים בפרופורציה את ההזנחה המטורפת של העובדות הסוציאליות, ההתעלמות ממצוקת האחיות, את הזלזול במורים ובגננות ועוד ועוד ועוד. זה מה שנוח לשליט הציני, והוא ישחק את הקלף הזה עד הסוף, ואז יאזן ויתקן. זה חלק ממשחק אכזרי עם כללים וחוקים ואיזון פנימי עדין. אין לי מה לעשות בעניין, אפשר להשתבלל ולחכות עד יעבור זעם, לפחות אני יודע שמישהו מחזיק בהגה הספינה. 

ואז הגיע סיפור המסעדות ושבר אותי. סוגרים לפנות בוקר שישי, כמובן לאחר ליל ישיבת ממשלה דרמטית, שנייה וחצי לפני סוף השבוע שהיא שעתם היפה והרווחית של בתי האוכל, וכשנשמע הד קלוש של התקוממות מאורגנת ומחאה נגד ההחלטה  – הופכים אותה על פיה ופותחים. נגה נשלחת הביתה, ואז מזומנת לעוד יום של עבודת מלצרות. מסעדנים שומרי חוק שפיטרו וחילקו או השליכו מזון הפסידו. המורדים והאנרכיסטים לכאורה הרוויחו. אין כאן תוכנית, או מזימה. יש אימפוטנטיות, פניקה, עליבות מוחלטת. ואני לא מצליח להתנתק מהזעם, מתחושת ההזנחה והבגידה. You had one job.

ההלם התרבותי שחוויתי כשעברתי מהעיתונות להייטק נבע בחלקו ממערכת הערכים השונה לחלוטין בין שני העולמות. בעולם הישן התווכחנו על כותרות וסיפורים בלי שיש לנו דרך למדוד ולכמת מה עובד ומה לא. זו דעה מול דעה, ויכוח פילוסופי עם מעט מאוד גיבוי. העולם החדש מכור לדאטה. סופרים, בודקים, מנסים ומשווים. כל תהליך או פרויקט קטן ודל צריך להיות מנומק, מגובה בנתונים, ועם יעדים ברורים שלא יותירו מקום לספק אם הצלחתי או כשלתי. 

כל זה לא רלוונטי לממשלה, למנהיג הדגול, לבוחרים. אין תוכנית, הכישלון מוחלט, ואף אחד לא אחראי. זה מותיר אותי כועס וחסר אונים. את המחיר ישלמו הילדים שלי, אני, כולם. זה אובדן אמון מוחלט במערכת, אולי בלתי הפיך. נראה שכל מנהל פרויקט זוטר בחברה סבירה היה מצליח לנהל את המשבר הזה טוב יותר. או לנהל אותו. נקודה. אני אולי תמים, גדלתי על יותר מדי סרטים מהוליווד, אבל אני מסרב להאמין שלמה שקורה עכשיו לא יהיו תוצאות, שבסופו של דבר האחראים לא יילכו הביתה. ואולי הקורונה תגרום לכך שהבוס החדש יבין בשביל מי הוא עובד, ומה הוא תג המחיר של הכישלון. אם לא יהיה מאוחר מדי.  

תגים: , , , , , , ,

אודות noamres

אבא לשלושה ילדים מדגם משובח. פעם עיתונאי, היום בהייטק. גיק, לא אוהב מלפפונים וקישואים

2 תגובות ל-“משבר אמון”

  1. shayma6288@gmail.com אומר:

    נעם, גם לא האמנת שלרצח רבין לא יהיו תוצאות שבסופו של דבר האחראים לא ילכו הביתה. ולהזכירך, לא רק שהאחראיים לא הלכו הביתה, הם עלו לשלטון. ואחד מהם עדיין שם. השאלה היא, כרגיל, שאלת הביצה והתרנגולת: האם אנו חיים במציאות הזויה או שאנחנו הם ההזויים וכפינו על המציאות להיות כזו

  2. שרון רז אומר:

    מזדהה מאוד עם המילים. שלטון רע וניהול רע. תקופה לא טובה שנקווה שמתישהו ובהקדם תעבור.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: