המגיפה שהחזירה אותי לאייטיז

הייאוש המזדחל החזיר אותי השבוע אחורה לאייטיז, העשור המעצב של חיי בעל כורחי. לא חיבבתי את שנות השמונים בזמן אמת. המוזיקה מנופחת הכתפיים והבלוריות, סרטי הפעולה של עידן רייגן, כל אלה לא דיברו אל הסנוב הפנימי שבי. הבטתי לאחור בערגה על שנות השישים והשבעים, וקיוויתי לעתיד טוב יותר. 

והוא הגיע. עם שנות התשעים ומהפכת הגראנג'. ומשם הכול הלך והשתפר עד שלא, והנה אנחנו כאן, עם אפוקליפסה בחצי כוח, בלי זומבים ברחובות, בלי ערימות של גוויות נוסח המגיפה השחורה, בלי מפציצים גרמניים רוקדים בליץ בשמי לונדון. יושבים בבית, מזמינים וולט ורואים נטפליקס עם דיכאון קטן בלב. 

במסגרת הצמצום הכללי גיליתי שקשה לי להאזין למוזיקה חדשה, לנהל מערכת יחסים עם סדרות חדשות, לקרוא ספרים מאתגרים מדי. נמשכתי למוכר ולמנחם, ובהתחלה היו אלה ספרים שכבר קראתי וסדרות המשך, אחר כך סרטים משנות האלפיים, ואלבומים ופלייליסטים מפעם. והנה השבוע, דקה אחרי הסגר השני שמרגיש כמו סרט המשך גרוע – האייטיז. 

חזרתי בנטפליקס ל"החבר'ה הטובים", וראיתי לראשונה את "המרדף אחרי אוקטובר האדום". שניהם סרטים שיצאו ב-1990, אבל כל כולם אייטיז. כיף, סמים ואלימות לא מתנצלת. הם בוהקים בנקיונם מכל מחשבה על פוליטיקלי קורקט, ממוקדים בכאן ובעכשיו, בהדוניזם, בלקחת בכוח את מה שאפשר כי תכף מתים, בלחיות על הקצה. סמים ונשים מחופצנות ב"חבר'ה הטובים", פעלתנות קדחתנית, מצ'ואיזם וחיים לפי תחושת בטן באוקטובר האדום. שני הסרטים הם המהות של העשור ההוא – חיים צמודים ללוע הר הגעש הגרעיני, עם תחושת חירום ובואו ניהנה כמה שיותר, נחטוף כמה שיותר, כי לא ברור מה יהיה מחר. או אם יהיה מחר. 

גרוע מזה היתה הצלילה לפלייליסט אייטיז, הרי כבר בזמן אמת לא סבלתי את המוזיקה המסונטזת ששלטה ברדיו שבחדר ילדותי. העיבודים היו סינתטיים ומנופחים לא פחות מבלוריות השיער והבגדים של המבצעים. הלאה גיטרות וצווחות הרגש המחוספס של פעם, זה עשור לקלידים ואינפוף בריטי קריר, אנחנו לא בעניין של לחשוף את הנשמה, אנחנו בעניין של סמים וכיף. אלא שעכשיו זה פתאום מתאים, כי המגיפה המייאשת הזו, הבריאותית, השלטונית, לא משאירה מקום לשום דבר אחר. אפשר לצאת להפגין כדי להרגיש שעשיתי משהו, אבל מה עם שאר שעות היממה? 

חברה נתנה לי לקרוא מאמר על התקווה, ואחד הטיעונים שם הוא שהתקווה בצורתה הטהורה ביותר היא לא פעולה, אלא מעין אמונה בכך שדברים ישתנו לטובה בלי קשר למה שתעשה. האייטיז היה עשור כזה, של תקווה לנוכח שעון יום הדין המתקתק, הערצת ההדוניזם והנהנתנות החומרית אל מול החידלון הקרב ובא. כנראה שהמצב היום כל כך רע עד שרוח העשור ההוא מרחפת שוב מעל, ונציגיו התרבותיים הם אלה שמושיטים יד מנחמת ועוזרים להעביר עוד יום.  

תגים: , , , ,

אודות noamres

אבא לשלושה ילדים מדגם משובח. פעם עיתונאי, היום בהייטק. גיק, לא אוהב מלפפונים וקישואים

7 תגובות ל-“המגיפה שהחזירה אותי לאייטיז”

  1. Cutie Pie אומר:

    מעניין שאני לא חייתי באייטיז ואני ממש מתחברת לפופ של התקופה ושונאת את הלהיטים של היום… כנראה שירים שמתנגנים בכל מקום כל הזמן גורמים לאנשים לסלוד מהם

  2. שרון רז אומר:

    לגבי המוזיקה אני מבין אותך, כי באייטיז באמת היו גם שירים גרועים, ואני בזתי לפופ ההוא ושמעתי רוק מתקדם, וג'אז, ורוק משנות השישים והשבעים, כן, אבל גם דברים משובחים. אתה שוכח שבאייטיז היו ניו אורדר, והקיור, והסמיתס, ובאוהאוס, הגו-ביטווינס והגאן קלאב ועוד הרבה דברים ממש מעולים. כמו כן, עם הזמן נעשיתי הרבה יותר סלחן לפופ של אז, שאני חושב שלעומת היום הוא פופ מושלם. היו שם דברים שלא באמת היו קשורים לסינתוז, כמו נגיד פול יאנג, וגם חלק מהסינתוז היה טוב מסתבר, כמו נגיד דפש מוד. כמו כן- וזה חשוב- יש המון מוזיקה חדשה מצוינת. תנסה אותה בספוטיפיי, ביוטיוב וכו'. המון. אני מקשיב כיום בעיקר לאמביאנט, דרונים, אינסטרומנטלי, ג'אז וכאלה אבל לא רק ומעודכן מאוד בכל השאר. יש דברים נהדרים. והמצב בכללי לא טוב, הכלכלה, הממשלה והמחלה, אבל תנסה להתעודד, מלחמות למשל זה יותר גרוע.

  3. רויטל אומר:

    רוצה משהו שממש יעשה לך טוב? צפה בסדרה התיעודית על שנות השמונים של נשיונל ג'יאוגרפיק עם הקריינות של רוב לאו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: