המגיפה שהחזירה אותי לאייטיז

הייאוש המזדחל החזיר אותי השבוע אחורה לאייטיז, העשור המעצב של חיי בעל כורחי. לא חיבבתי את שנות השמונים בזמן אמת. המוזיקה מנופחת הכתפיים והבלוריות, סרטי הפעולה של עידן רייגן, כל אלה לא דיברו אל הסנוב הפנימי שבי. הבטתי לאחור בערגה על שנות השישים והשבעים, וקיוויתי לעתיד טוב יותר. 

והוא הגיע. עם שנות התשעים ומהפכת הגראנג'. ומשם הכול הלך והשתפר עד שלא, והנה אנחנו כאן, עם אפוקליפסה בחצי כוח, בלי זומבים ברחובות, בלי ערימות של גוויות נוסח המגיפה השחורה, בלי מפציצים גרמניים רוקדים בליץ בשמי לונדון. יושבים בבית, מזמינים וולט ורואים נטפליקס עם דיכאון קטן בלב. 

במסגרת הצמצום הכללי גיליתי שקשה לי להאזין למוזיקה חדשה, לנהל מערכת יחסים עם סדרות חדשות, לקרוא ספרים מאתגרים מדי. נמשכתי למוכר ולמנחם, ובהתחלה היו אלה ספרים שכבר קראתי וסדרות המשך, אחר כך סרטים משנות האלפיים, ואלבומים ופלייליסטים מפעם. והנה השבוע, דקה אחרי הסגר השני שמרגיש כמו סרט המשך גרוע – האייטיז. 

חזרתי בנטפליקס ל"החבר'ה הטובים", וראיתי לראשונה את "המרדף אחרי אוקטובר האדום". שניהם סרטים שיצאו ב-1990, אבל כל כולם אייטיז. כיף, סמים ואלימות לא מתנצלת. הם בוהקים בנקיונם מכל מחשבה על פוליטיקלי קורקט, ממוקדים בכאן ובעכשיו, בהדוניזם, בלקחת בכוח את מה שאפשר כי תכף מתים, בלחיות על הקצה. סמים ונשים מחופצנות ב"חבר'ה הטובים", פעלתנות קדחתנית, מצ'ואיזם וחיים לפי תחושת בטן באוקטובר האדום. שני הסרטים הם המהות של העשור ההוא – חיים צמודים ללוע הר הגעש הגרעיני, עם תחושת חירום ובואו ניהנה כמה שיותר, נחטוף כמה שיותר, כי לא ברור מה יהיה מחר. או אם יהיה מחר. 

גרוע מזה היתה הצלילה לפלייליסט אייטיז, הרי כבר בזמן אמת לא סבלתי את המוזיקה המסונטזת ששלטה ברדיו שבחדר ילדותי. העיבודים היו סינתטיים ומנופחים לא פחות מבלוריות השיער והבגדים של המבצעים. הלאה גיטרות וצווחות הרגש המחוספס של פעם, זה עשור לקלידים ואינפוף בריטי קריר, אנחנו לא בעניין של לחשוף את הנשמה, אנחנו בעניין של סמים וכיף. אלא שעכשיו זה פתאום מתאים, כי המגיפה המייאשת הזו, הבריאותית, השלטונית, לא משאירה מקום לשום דבר אחר. אפשר לצאת להפגין כדי להרגיש שעשיתי משהו, אבל מה עם שאר שעות היממה? 

חברה נתנה לי לקרוא מאמר על התקווה, ואחד הטיעונים שם הוא שהתקווה בצורתה הטהורה ביותר היא לא פעולה, אלא מעין אמונה בכך שדברים ישתנו לטובה בלי קשר למה שתעשה. האייטיז היה עשור כזה, של תקווה לנוכח שעון יום הדין המתקתק, הערצת ההדוניזם והנהנתנות החומרית אל מול החידלון הקרב ובא. כנראה שהמצב היום כל כך רע עד שרוח העשור ההוא מרחפת שוב מעל, ונציגיו התרבותיים הם אלה שמושיטים יד מנחמת ועוזרים להעביר עוד יום.