האורקל משינקין

בין טיל לטיל לביקור בחדר המדרגות בשעת ליל במסגרת מבצע "שומר החומות" קראתי שבנט החליט לוותר על ממשלת שינוי. בתגובה הפיד שלי הצטער והסתחרר, ופרשנים מלאי חשיבות עצמית הסבירו שכן, תכף בחירות חמישיות. אני לא הבנתי למה. באיזשהו שלב הטילים יפסיקו לעוף, ואולי דברים ישתנו, לא?

אני לא טוען שאני חכם וחוזה עתידות. היה לי ברור שטראמפ לא ייבחר, כשראיתי את סרטון ״הערבים נוהרים״ של ביבי חשבתי שזה יחסל לו את הקריירה, וכשחבר בצבא גרר אותי לראות הופעה של חבר שלו, זמר מתחיל בשם אביב גפן, היה לי ברור שאין לאיש עם קול הצפרדע והמילים הילדותיות סיכוי. האורקל משנקין אני לא. 

אבל לאנשים אחרים הכול ברור. יש להם יותר מידע ממני, והם מקבלים משכורת נאה על פרשנות ותחזיות. לפעמים זה מצליח להם, לפעמים פחות. כשזה מצליח זה מעיד על חוכמה וראייה למרחוק. כשלא? שקט, צרצרים. פרשנים כלכליים, נביאים פוליטיים, סקאוטרים באן.בי.איי, כולם משתמשים בכמה שיותר מידע ופאסון כדי לנסות ולהביס את כדור הבדולח.

שבט בני האדם חושק בוודאות, בנרטיב, בסדר. הם יודעים שההיסטוריה מלאה הפתעות שאיש לא חזה, מהמתקפה על פרל הארבור ועד התפרקות הביטלס, אבל זה לא מזיז להם. העולם מלא באנשים שלא בחרו בדראפט את מייקל ג׳ורדן, ששלחו מכתב סירוב מנומס לג׳יי.קיי רולינג, שהסבירו לי בידענות על ארוחת צהריים מדוע הניצחון של בוז׳י הרצוג על נתניהו מבוסס על נוסחאות מתמטיות. 

יש משהו מכמיר לב בצורך האנושי – שלי, של כולם – לדעת מה יקרה. לנוכח יקום קר ואכזר, נטול אל ותוכנית, בני האדם ממציאים דתות, נבואות, חייזרים ואילומינטי ומה לא. נגה רוצה לדעת מראש מה יקרה אם תבחר במסלול לימודי כזה או אחר ואני לא יודע איך להסביר לה עד כמה הכול לא צפוי ולא ידוע. אולי זו גם ההיסטוריה המשפחתית המסוימת שלי, שמלאה בהפתעות דרמטיות ולא מהסוג הנעים. אצלי במשפחה יודעים שהבלתי צפוי נוטה לנקוש בדלת בדיוק ברגע הלא נכון. 

זה לא אומר שאני לא מתכנן. אני קטן וחלש ואנושי מדי מכדי להימנע מכל זה. לנסות לחשב מסלולי קריירה, לדמיין מערכות יחסים, לפנטז נכדים. אבל מאחורי כל פעילות המוח הקדחתנית הזו אני מכיר בכך שאין לי מושג או שליטה. זו לא קריאה לפאסיביות, אם לא הייתי מכוון ומנסה ובודק, לא הייתי מגיע למשרה הנוכחית המוצלחת שלי, למשל. אבל אין לי אשליות לגבי התפקיד של המזל בכל זה, ואיני מתיימר לדעת דבר לגבי העתיד. הדבר היחיד שאני יכול לעשות הוא להתנהל בהווה באופן הכי סביר והגיוני ולקוות לטוב.

מול שלל ההתרחשויות והנביאים מטעם עצמם אני ממליץ בעיקר להרפות. או לבעוט, כמו הצפרדע במשל על צמד הצפרדעים שנפלו לקערת שמנת. אחת מהן, פרשנית מדופלמת, הבינה שאין טעם להיאבק וטבעה. השנייה, נטולת חזון, בעטה ובעטה עד שהשמנת הפכה מוצקה, ואז דילגה החוצה. ייתכן שדקות או ימים אחרי משהו או מישהו אכל אותה לצהריים. וייתכן שלא. אין לדעת, ובהיעדר כל ודאות ותוכנית זה מה שנשאר. לבעוט.

וגם: זהר בר קמה המופלאה כתבה על ההתמודדות עם הלא צפוי בחדר המיון כאן