זו לא היתה העוצמה כמו הנקודה המדויקת, וגם אז סביר להניח שלא היה קורה דבר אלמלא התנועה של ראש במסלול ה(לא) נכון אל עבר האגרוף. הרגשתי את זעזוע הפגיעה בעצמות יד ימין. הפרטנר שלי נעצר, והתיישב על המזרן סחרחר. הרגשתי נורא, הרגשתי נפלא.

הייתי מרגיש אחרת אם הוא היה מתאמן מתחיל, או צעיר מאוד, או מבוגר יותר. אבל הוא היה בערך בגילי, מנוסה ממני, וכבר יצא לנו להתאגרף לא מעט. חטפתי ועוד אחטוף ממנו, כך שהרגשות המנוגדים שלי היו באיזון כמעט מושלם: אני המחוברת והמתורבת, שמאלני יפה נפש, נגד אלימות וכל הג'אז הזה שנבהל מהאירוע, ומנגד סיפוק אלים שמבעבע מתחת.

רוב הזמן הספארינג, קרבות האימון, הם רק ייצוג של אלימות, דימוי של מה היה אילו כל הנוכחים היו רוצים לפרק זה לזה את הצורה. כולנו ממוגנים היטב, רובנו מכים זה את זה בנימוס יחסי. אבל מתחת לג'נטלמניות המתבקשת מסתובבים היצרים, הטסטוסטרון, הסרטים והטלוויזיה והמציאות שמקיפים אותנו. לא פעם בתחילת הסיבוב שני הצדדים מבטיחים זה לזה שהפעם עובדים לאט וחלש, אבל כמה שניות אחרי, הדופמין והאדרנלין מתחילים לזרום והאגרופים עפים ויאללה בלאגן.

אני חי בסביבה סטרילית, דופק רגוע, ווליום נמוך. בעיתון היו צרחות במסדרונות וזימה באוויר, לטוב ובעיקר לרע. אני לא מתגעגע לבוס הצרוד מצעקות יום אתמול, ולשלל גווני ההטרדות שרצו שם. בקורפורייט אמריקה זה הפוך. אין בעיות, יש אתגרים, אין כשלונות וטעויות, רק הזדמנויות ללמוד ולהשתפר. כולם מנומסים, לא מנבלים את הפה, והכל מזכיר לי משהו שמישהי אמרה לי על תקופת מגוריה בצפון תל אביב – אנשים מסתובבים שם כאילו שכחו שיש להם איברי מין. סטרילי אומרים לכם. 

וזה מצוין, ככה סביבת עבודה צריכה להיות, גם בשביל גבר פריבילג כמוני, בטח בשביל כל השאר. כשאני חושב על מקום התעסוקה העתידי של הבנות שלי העיתון הוא הגהינום, והמקום הנוכחי הוא האידיאל. אבל כל מה שנשמר תחת שליטה ובטמפרטורת החדר במשך רוב שעות היממה צריך לצאת החוצה איכשהו, אם בסיוע החברה הנכונה בשילוב אלכוהול ושאר חומרים, ואם באמצעות כפפות איגרוף ומגן שיניים. 

וכך כשהיד של היריב שלי יורדת ואני מזהה את הפתח אני כבר לא חושב, כי אנחנו עמוק בלהט הרגע, ואני במצב הישרדות אחרי כמה מכות נאות שחטפתי, ואגרוף ימין נכנס מאליו במכת וו לא אלגנטית היישר לפרצוף שלו, ושנייה אחרי קצת לא נעים לי, אבל מתחת לשכבת התרבות הדקה שוטף אותי גל קטן של הנאה קמאית. בפנים שלך, בנאדם. 

להקת הקאברים היתה מעולה, אין מה לומר, נגננים רוצחים, סולן מקצוען. הם דילגו בין אלביס לרייג׳ אגיינסט דה משין, קפצו אל לודאקריס שרק רוצה ללקק לך את הגוף מהראש עד הרגליים ומייד עברו לנירוונה וזעקת רוח הנעורים של קורט קוביין, והופה אנחנו כבר בעומר אדם. סחרחורת.

קאברים זה עניין חמקמק. הם יכולים להיות אמנות גדולה כמו שהוכיח ג׳וני קאש הי״ד, שלקח שירים של אנשים אחרים והפך אותם ללגמרי שלו. Hurt בביצוע שלו הוא לא פחות מיצירת מופת, וגם טרנט רנזור, שכתב את המקור, כבר הודה שהחיקוי עולה על המקור. יש להקות קאברים שכל פועלן הוא מחווה ללהקה אחת נערצת, והן מופיעות בניסיון לשחזר את המקור ותו לא. לפעמים אותו מקור כבר לא קיים – מסחרית או גשמית – וההופעה של להקת הקאברים היא בבחינת סיאנס, טקס תקשור עם המתים. יש בזה משהו מכמיר לב ויפה בעת ובעונה אחת. 

הייתי פעם בהופעה של אלי לולאי, סולן רוקפור, עושה את דיוויד בואי. בתחילת הערב הוא אמר שזה כנראה הכי קרוב שכולנו נגיע לראות את הדבר עצמו, ואז המשיך בהופעה שהיתה כולה כריזמה, קול מצוין ואהבה גדולה לדוכס הרזה הלבן. באתי ספקן ויצאתי מאמין, זה היה נהדר. יש לי אפילו פלייליסט שמוקדש לקאברים בלבד.

אבל להקת הקאברים שמפזזת מול קהל היי טק היא משהו אחר, היא מה שנקרא קראוד פליזר, אוספת את כל הלהיטים שסביר להניח שהאנשים שלפניה מכירים ואוהבים ומערבבת, בלי שום סדר והיגיון. היא כאילו אומרת: כן, אני יודעת, פעם השיר הזה גרם לכם להתרוממות רוח, ואת השיר ההוא שמעתם שוב ושוב אחרי פרידה שוברת לב בתיכון, אבל עכשיו כל זה הוא רק נוסטלגיה, כולנו בורגנים ומבוגרים, אז הנה עוד להיט, תרקדו. וקשה לי עם זה. נירוונה היתה התגלות, הגראנג׳ הרגיש כאילו מישהו שוטט במוח שלי כשישנתי ויצר מוזיקה בשבילי. ועכשיו מישהו לוקח את כל זה ומגיש לי מחדש בגירסת מק'דונלדס.

כי להקת הקאברים היא הוכחה לניצחון המכונה. קורט קוביין צרח את נפשו ובסופו של דבר התאבד, אבל נוורמיינד של נירוונה יצא בחברת תקליטים גדולה שהיתה שייכת לדיוויד גפן, איש עסקי מוזיקה קשוח שפחות הסניף רוח נעורים ויותר הסתכל על שורת הרווח. זאק דה לה רוחה מרייג׳ אגיינסט דה משין צעק שלכו תזדיינו, הוא לא יעשה מה שאומרים לו, על דיסקים שהוציאה אפיק רקורדס, חטיבה של תאגיד הענק סוני. אם אתה רוצה להצליח, אם אתה רוצה שישמעו אותך, אתה חייב לשחק את המשחק. וגם אם בהתחלה אתה חושב שתצליח לכופף את החוקים, בסופו של דבר, כמו בקזינו, הבית תמיד מנצח. 

כל מה שנכנס למכונה בועט, צועק ומורד, יוצא מהצד השני ממוסחר לעייפה או מת בגיל 27 ממנת יתר. הרולינג סטונס היו פעם מסוכנים, חשודים בסימפתיה לשטן, מטרה למעצרים באנגליה ובארה״ב. היום הם באמצע של המיינסטרים. המכונה כמעט תמיד מנצחת, האלילים שלי מסיימים כמו צ׳ה גווארה על חולצה של קסטרו. ולהקת הקאברים באמת יודעת את העבודה, והתנאים בהייטק מעולים, אז יאללה, פאק יו, ולרקוד.

אף פעם לא ראיתי מישהו מתפטר בזמן אמת, וכשזה כבר קרה כמעט החמצתי את זה. זה היה שעה וחצי אחרי תחילת התור המתפתל לצ'ק אין, כשסוף סוף הגענו לארץ המובטחת – אשנב ומאחוריו אישה צעירה, הראש שלה מוטה הצידה, לופת בשילוב עם הכתף המורמת את הטלפון שלתוכו דיברה בעודה מכרטסת במרץ. היא היתה סמוקה קצת ונראתה על סף התמוטטות עצבים.

הגשתי דרכון, מסרתי מזוודה, פניתי הלאה ומאחורי התור נשאר תקוע. מתברר ששיחת הטלפון-שעון-הכתף היתה הודעת התפטרות מהרגע להרגע, ושאני וצמד קולגות היינו האחרונים לעבור דרך השער שנסגר. הכאוס בנתב"ג הספיק לה, שבר אותה, והיא קמה והלכה. 

התור לא נעצר שם, ממשיך להתנחשל דרך הבידוק הבטחוני, המוני אדם רגוזים מול עובדים טרוטי עיניים ומיואשים. נצמדים מדי זה לזה, מגלגלים מזוודות קטנות וגדולות ועגלות ילדים, מקטרים על המצב. רק בבדיקת הדרכונים הדברים התחילו לזוז, כי כמו בכל דבר על הכוכב הזה כנראה שאנשים הם הבעיה. רק תנו למכונות לעבוד, לאוטומציה לטפל, לרובוטים להשתלט. דמיינו אוטופיה שבה אין תור, ואתה צועד לך בנחת בזמן שמצלמות משוכללות סורקות כל מילימטר ומפעילות לייזר עוצמתי שמאיין אותך אם יש לך משהו חשוד בתיק או שלא ארזת לבד. אפשר היה לוותר על המתפטרת ועל הבודקים ולהגיע מהר יותר לדוכן הקפה מופקע המחיר שבדיוטי. 

גם חדוות דיוטי נעכרת, מושפעת מענני התסכול של התור הארוך. יש פחות זמן לחפש בושם או אלכוהול בזול, ואחרי הציפייה הארוכה כולם רוצים קפה ומשהו לנגוס בו. ושוב תורים, וכשמגיעים לקופה המחיר מופקע, ואיך זה יכול להיות, איפה ממשלת השינוי, למה הקפה שיבולת שועל לא מגיע כבר, אחרי סכומי העתק ששילמנו.

במטוס יוצאת בת קול מהכריזה, מבקשת סליחה על עיכוב של כמעט שעה, ומסבירה שאין מה לעשות, חסרים עובדים בנתב"ג. אני תוהה אם הם יודעים שיש כבר אחת פחות, ואם אין כאן מעגל קסמים ללא מוצא: מחסור בעובדים גורם ללחץ על אלה שכן מחתימים שעון. חלקם מתייאשים ומתפטרים בדרמטיות, מה שמגביר את הלחץ על הנותרים מאחור, שנשברים ומתפטרים וחוזר חלילה. בסוף מישהו יקנה את פתרון האוטומציה והלייזרים שלי. 

בינתיים אני שם אוזניות בזמן שהדיילות מדגימות איך לחגור ומה לעשות אם נתרסק לתוך האוקיינוס – אם למשל הטייס יישבר ויתפטר ב-30 אלף רגל? – ועם להקת פאנק רוק קנדית ברקע התנועות המתואמות שלהן נראות כמו ריקוד מודרני מרהיב במיוחד. 

אחת מהן ניגשת ומבקשת שאשים את תיק הגב למעלה על המדף, כי מתברר שאני יושב על יציאת החירום. המשמעות היא יותר מקום לרגליים ואחריות כבדה – למשוך למטה בידית האדומה שתפתח את הדלת דרכה נימלט מהמטוס השוקע בים התיכון או בוער על האדמה. אני מדמיין את התנועה המדויקת, יד מתאגרפת על הידית, תנועה גברית בוטחת וחזקה למטה, ואז מתרווח אחורה בכיסא. 

מה לי ולזה, איש הייטק וצרות עולם ראשון. זו תחנת מעבר בדרך לחו"ל למפונקים, קצת כמו לחצות את אלנבי בדרך למסעדה מפונפנת. אנשים מתפטרים, תורים מתארכים, הכאוס הוא כמו גלי ים בגאות שגונבים בכל פעם עוד כמה סנטימטרים בניסיון להציף את הכול, ואני בדרך למדינה אחרת כדי לשכב על שפת בריכה עם ספר ולקוות שכל זה לא יגיע עד אלי. לפחות בסיבוב הזה. 

אני לא יודע למה תומר החליט שהוא אוהד דווקא את הבוסטון סלטיקס, אבל אם הוא בעניין אז גם אני. וכך נשאבתי לצפות במשחקי האן.בי.איי השנה, ובאמצע הפלייאוף התחלתי לחשוב על שכר המורה הממוצע מחולון. 

אחד הדברים המרשימים במשחקים הוא ההקרבה והמקצוענות של השחקנים. הם נפצעים, יורדים מדדים לחדר ההלבשה, וחוזרים פצועים וחבולים כי הקבוצה צריכה אותם. הם משחקים עם מסיכות פנים משונות, כואבים ודואבים, ועושים הכול כדי לנצח. וכל זה מאוד מרשים, והיה מרשים הרבה יותר, לולא היו מקבלים תמורת כל זה סכומי עתק מטורפים. 

מה פירוש מטורפים? ג׳ייסון טייטום, הכוכב של הסלטיקס, ישתכר בחמש השנים הקרובות כ-200 מיליון דולר. כל זה כמובן לא כולל פרסומות, נעליים וכל הג׳אז הזה. הוא בן 24. מה עם שחקנים קצת פחות נוצצים? אל הורפורד, שחקן חמישייה מבוגר יחסית, יקבל בתלוש השנה 27 מיליון דולר. דריק ווייט יעלה מן הספסל בשביל קצת יותר מ-15 מיליון. השחקן הזוטר ביותר בקבוצת אן.בי.איי משתכר בשנה כמיליון דולר, סכום שמורים, עובדים סוציאלים ודומיהם יכולים רק לחלום עליו. 

אין לי תלונות לשחקנים. כריס רוק דיבר פעם על ההבדל בין המילים Wealthy ו-Rich. שאקיל אוניל, הוא אמר, עונה להגדרה של Rich. האנשים שמשלמים לו משכורת הם Wealthy. אבל הבעיה היא אפילו לא במערכת, בקפיטליזם, אלא בטבע האדם. בניגוד לירי המוני לא מדובר כאן בתחביב אמריקאי. סדר העדיפויות האנושי מעוות בכל מקום. שחקני כדורגל באירופה, רוגבי באוסטרילה וקריקט בהודו יהיו פופולרים, נערצים ועשירים, ומורים ושוטרים ייאבקו על שכר מינימום. ככה זה. הקומוניזם, צדק חלוקתי ושוויון – כל אלה נפלאים באמת אבל לא מתאימים בשום צורה לאופי האדם.

ספורטאים, וזה כולל את האלילים המעופפים שמשחקים כדורסל באן.בי.איי, מספקים השראה ומודל לחיקוי, אני לא מזלזל בזה. אבל ספק אם הם חשובים יותר ממי שאמור לחנך את הילדים שלנו, לטפל בנפשם הפצועה או לשמור על חוק וסדר. חלק מהעניין הוא שלכאורה זה לא מגיע מהכיס שלנו, שלי. אנחנו נצא למרפסות למחוא כפיים לצוותים הרפואיים בזמן מגיפה, ואז נחזור פנימה לצפות בטלוויזיה. המדינה תמשיך לשלם לאחיות שכר רעב, ובעלי קבוצות ימשיכו לשלם לשחקנים הון מטורף. אבל המדינה זה אנחנו. סדרי העדיפויות, התקציבים, המשכורות – כל אלה נגזרים מהפתק בקלפי, ממה שאנחנו מחליטים שחשוב יותר. 

אני נהנה מהתנאים בחברת ההייטק שאני עובד בה, וקם בחמש בבוקר כדי לראות אם טייטום יעלה עם הקבוצה שלו לגמר או לא. אני מתרגש ומתעצבן ותוהה למה אני עושה את זה לעצמי, ואז הם מנצחים והו, איזה קתרזיס, איזה היי. אופיום להמונים ישר לווריד, איזה כיף. אני קונה כרטיסים להופעות, ועוד נעליים חדשות, ועל המסך שלי, אחרי שאישרתי את הרכישה, מופיעה ידיעה חדשותית על מערכת החינוך הקורסת. וואלה, באמת מגיע להם יותר. קצת יותר. בבחירות הבאות אצביע למפלגה שתבטיח בדיוק את זה, ואז תשב בקואליציה ותיגרר לפשרות כי אין מנוס ורק לא ביבי, ולא יקרה כלום, עד המגיפה הבאה.