כשהחדר לא מפסיק להסתובב

התעוררתי מחלום מטריד והחדר לא הפסיק להסתובב. שכבתי במיטה, מחכה שהעולם ינוח, נושם לאט, מנסה לעכב את התקף החרדה ולהשתלט על הבחילה שאיימה להציף אותי. החדר האט, ואז נעצר. התיישבתי. החדר, בתגובה, הסתובב שוב, כאילו כדי להראות שהוא יכול. הבנתי את הרמז והפסקתי לזוז. 

חשבתי על חברה טובה שלקתה בוורטיגו, ועברה ימים של סחרחורות והקאות וכיף, ותהיתי אם זה מה שמצפה לי. אחר כך לקחתי את זה צעד קדימה וחשבתי, כמו בכל פעם שמשהו לא תקין, אם זו נקודת האל חזור. אם המובן מאליו של אתמול – סתם לקום מהמיטה, להכין קפה ולהתחיל את היום – יהיה מושא הערגה של מחר. אם הבוקר הדואב במפתיע הזה הוא התפנית משגרה יומיומית לדרמה רפואית מלחיצה בואכה סופנית.

אחר כך חשבתי על העובדה שאני לבד בבית, ומה יקרה אם אתעלף, או אמות, למרות שאת פנטזיית הגופה שמתגלה רק ימים אחרי הייתי צריך לאפסן, אחד הצאצאים היה מוצא אותי עוד באותו יום. ואז קמתי והכנתי קפה בכל זאת – אקט חתרני של ניסיון לנורמליזציה, אם אתעלם מהמצב אולי הוא יתעלם חזרה. זה לא עבד, עברתי לתה ותוגה קיומית.

את שאר הבוקר ביליתי בסחרחורות ובחילות, ואת היום בשילוב של חולשה כללית ורחמים עצמיים במידה. נחמד ששרדתי לספר אבל יש משהו מטריד בפוטנציאל הסופני של כל צינון ומיחוש. אני קורא עכשיו את ״מולכו״ של א.ב. יהושע המנוח. מולכו, אלמן טרי שאשתו נפטרה מסרטן, מנהל התחלת רומן מהוססת עם עמיתה לעבודה. כשזו מרגישה לא טוב הוא מופתע מחוסר העמידות שלה לסבל וכאב, ומנגד עסוק כל הזמן בבדיקה עצמית, חרד מ״המחלה״ שיתגלה שמקננת בו, מנהל יחסי משיכה-דחייה עם המוות ובעיקר עם הדרך אליו. נוח לו הרבה יותר בעמדת המטפל, הוא כבר בקיא ומכיר את הארץ הזו, הלא ידועה לסתם אנשים בריאים. 

בכל פעם שאני חש ברע אני מקבל איתות מהארץ הזו, מבזק חדשות מחזית אפשרית. אני יושב בבית, בעיר סואנת וידידותית, ופתאום מתגנבת לה שמועה על מלחמה, שהיום היא רחוקה ומחר יכולה להתדפק על דלתי. והבעיה היא שאני כבר מכיר סיפורים משם, מהאפילה. זה גם הגיל, וגם ההיסטוריה המשפחתית המסוימת שלי. אני יודע שמדי פעם המיחוש המטריד לא חולף, שלפעמים זו באמת נקודת האל חזור. 

לא הפעם מן הסתם, ברור שלא. כמה שעות אחרי כבר צריך להכין צהריים לילדה, ולקפוץ לקנות כמה דברים ומחר יש את הדבר ההוא ואין זמן להרגיש רע מדי, והצל נסוג לאחור, ממתין להזדמנות הבאה.