אל תסתכל עכשיו

כבר לא היה לי אוויר, ותהיתי בייאוש כמה זמן עוד נשאר. הגנבתי מבט הצידה כדי לבדוק וחטפתי ימנית קטנה לפרצוף. היריב שלי לאימון חייך אלי בין כפפות האיגרוף שלו. ״הסתכלת על השעון, אה?״

מאז אני מנסה לאמן את עצמי בלא להסתכל על השעון במהלך אימון. להתעלם מהזמן ומהלכו, להיות זן, כאן עכשיו וברגע, כשלרוב הרגע הזה כולל אגרופים מתנופפים. זה לא קל. סיבוב של קרב אימון יכול לארוך בין דקה אחת לשלוש. זה הבדל תהומי. יש מעט הוכחות חותכות ליחסיות הזמן כמו ביצוע פעולה פיזית קשה ורפטטיבית. קח משקולות כבדות ותתחיל להרים ולהוריד ותגלה שעשר שניות הן נצח. 

היריב שלי לאותו קרב מכונן הוא בן עשרים ומשהו. הוא נולד בכושר, ומאז לא מפסיק להתאמן. זה היה סיבוב הקרבות האחרון לאותו אימון, ובזמן שאני הייתי כבר מותש, משווע לקצת חמצן, הוא דילג בקלילות מסביבי, ואני די בטוח שמדידת דופק היתה מגלה רמה שאני מגיע אליה בישיבה על הספה. 

אחרי שהתאוששתי חשבתי על ההערה שלו, ושאפשר למצוא בה איזו חוכמת חיים קטנה. מין מוסר השכל שתשמע מנזיר קונג פו על פסגת הר מושלג. אין טעם לחפש את השעון, צריך לחיות כל רגע כאילו הוא נצח, להשקיע את כל כולך, ועוד כהנה וכהנה.

זה רעיון יפה, אבל כדרכם של רעיונות שארוזים טוב מדי הוא לא מדויק. אי אפשר לחיות כל יום, כל רגע, כאילו הוא האחרון, ואי אפשר להתעלם מהשעון – לא בזירת האיגרוף ולא בכלל. אנשים שמדברים על לחיות כל יום כאילו מחר נמות ומוצאים את עצמם יושבים במשרד הפנים שלוש שעות בתור בלתי נגמר לא ישרדו את העולם הזה. מתאגרף שלא יסתכל על השעון לא יידע מתי לקחת את הזמן ולאגור אנרגיה, ומתי להתפוצץ על היריב כי הסיבוב תכף נגמר ואין טעם לחכות. הניסיון לשמר מצב של שיא בכל רגע נתון נדון לכישלון. לשיעמום, להמתנה, למנוחה – פיזית ומנטלית – יש תפקיד מכריע בקיום על הכוכב.

הטעות שלי לא היתה המבט העורג אל השעון, אלא הסיבה. הייתי עייף, רציתי שייגמר כבר, ויתרתי. וזה מה שהצדיק את האגרוף לפרצוף – לא העייפות, אלא הכניעה. צריך להתייחס לשעון בכבוד ובחשדנות, לדעת מתי הוא חשוב ומתי מפריע, ובעיקר לא להתעלם ממנו. ארצה או לא, הזמן מתקתק לו שם, ואם איני יכול לעצור אותו, עדיף שאעשה בו שימוש מושכל. ואולי כדאי גם ללכת מכות עם אנשים בגילי.