לא החתונה של אמא שלכם

זו היתה חתונת הגייז הראשונה שלי, והחתונה הכי מרגשת שהייתי בה זה שנים, אם לא בכלל.

לא שזה רף כל כך גבוה. אני לא מחבב חתונות. יש בהן משהו ממוסד, מוסלל, חסר מחשבה. הרב נושא נאום שמנוני עם קמצוץ הטפה, החתן והכלה מצהירים על אהבת נצח ואני חושב על גירושים, וקרוב משפחה כלשהו מקריא מהדף ולרוב חש צורך לחרוז. אזכור לנצח את האיש שבחתונה כלשהי חשב שזה רעיון טוב להקריא את השורות הבאות במסגרת סיפור הרקע של החתן, שהתחיל בלידה: ו״אז אמא איבדה המון דם/וחשבנו שהיא תעבור מן העולם״.

מובן שיש יוצאים מהכלל. חתונות עם רב מגניב, חתונות עם תחליף רב, אירועים עם די.ג׳יי מוצלח, ג׳וינטים לכל דורש, אוכל שווה, הופעות מוצלחות. ועדיין בסוף היום – חתונה. כסות מגניבה למסלול החיול שבו כולנו צועדים. למעט זוגות בודדים אהובים במיוחד, אני פחות מתרגש ויותר נתקף מחשבות עצובות.

לא הפעם. אני מניח שכל נושא ניכוס החתונות אצל גייז נולד מרצון מובן להשתלב, להיות חלק מכל הישראליות הזו. אבל מכיוון שמדובר במאבק שעדיין לא הגיע לסיומו, ואולי אפילו לוקח צעד או שניים אחורה בעת הזו, כל העניין נטען בתוקף חדש. הרגליים לא צועדות אל החופה כמאליהן, כל מה שמובן מאליו בחתונה סטרייטית הופך כאן לתוצר של מחשבה, לבטים ופחדים. 

וכך בהצהרות האהבה היו מקופלות שנים של התמודדות והתחבטויות, שעל חלקן שמעתי על כוס קפה מאחד מחתני השמחה. וכשאחת האמהות דיברה זה היה נטול חרוזים, ועם התייחסות למה שקורה מחוץ לכותלי האולם ומחוץ לתל אביב בכל מה שנוגע לקבלת השונה, עם אמירות על ארון והיציאה ממנו, על התגובות הלא תמיד פשוטות של הסביבה, על אהבה שלא רק זורמת על מי מנוחות אלא עומדת במבחן – תלויה בדבר או לא? והתרגשתי עד דמעות.

האוכל היה טעים, ואנשים רקדו – עמיתים לעבודה פה, דודות בלבוש חתונות שם, וגברים שריריים עם גופיות רשת באמצע. והיה כיף ומשמח גם בגלל הסערה שהופכת את המדינה ומעמידה את כל זה בסימן שאלה, ואין כמו סימני שאלה כדי להרגיש חי ונוכח וחושב. מזל טוב, תפסיקו לגנוב לסטרייטים דווקא את המנהגים המיותרים, ונתראה במצעד הגאווה.