החמצן הדליל של פסגות הפריווילגיה

את המכה כולם חוטפים באותה צורה. אם זו ברך שפוגשת ברך, אבן שפוגשת ברך, מה זה משנה. בראשית היתה המכה. ומכאן מתפצלת המציאות לנתיבים שונים, אפשרויות נוסח דלתות מסתובבות. 

כשרק כאב נורא הגענו לביקור רופא, רשת מרפאות שעובדת עם הצבא. הופ תוך יומיים פגשנו אורטופד, שאמר שבאמת מאוד נפוח, סיכוי קלוש שמישהו ייתן לכם לעשות בדיקת MRI, ויאללה הביתה. כשכאב עוד יותר הגענו למיון, ושם כבר קיבלנו המלצה חמה של ממש ל-MRI דחוף. תומר העביר את כל המידע הזה לצה״ל וקיבל תשובת ״אנחנו נתקשר אליך״. 

שלושה שבועות אחרי אנחנו עדיין מחכים לאיזשהו שדר מהצבא. בת קול, כיוון, רמז. זה לא שעוד אין תור, אין אפילו החלטה אם יהיה אחד כזה. לצבא של עם הנצח יש זמן לביורוקרטיה ארוכה. אבל ההמתנה שלנו תיאורטית, היא במסלול הציבורי בלבד. במסלול הפרטי כבר מצאנו תור ל-MRI תוך יומיים – רק שלמו כמה אלפי שקלים – ובאין הפניה מצאנו חברת אמת שמכירה אורטופד, שבמקרה גם מטפל בחיילים בשבתו כרופא צבאי, ובדק את תומר בלי תור. 

תומר דידה אל תוך הבסיס ואני נשארתי במכונית, מתחת לעצים הגבוהים שבחניון העפר. לא הייתי היחיד, מסביב ראיתי עוד הורים מעבירים זמן בתנאים דומים. איפה היזמים שירימו פינת ישיבה ודוכן קפה צמודים. ובזמן הפנוי שהיה לי חשבתי מה עושים אנשים שלא יכולים להרשות לעצמם לקפוץ אל מחילת הארנב של שירותי רפואה פרטיים, שאין להם ביטוח טוב מספיק, שלא יכולים לקחת ככה סתם יום חופש, שלא מקושרים בשום צורה לאיזה רופא מומחה. 

כך התבשמתי לי מאוויר הפסגות הפריווילגי עד שתומר חזר, מצויד בהמון גימלים ובאבחנה שבעצם לא קרה שום דבר. כלומר כן, מכה חזקה וכאבים – אבל בלי קרע, שבר או כל נזק משמעותי אחר. אם היינו מחכים – בלי לרוץ, להוציא כסף ולהפעיל חברים – היינו מגיעים לאותו מקום. זה היה מצריך יותר זמן וקצת תעצומות נפש, וזהו. רוצה לומר: פריוויליגה ואפשרויות זה מעולה, אבל אולי קצת מנוון. אולי אמצעים דלים היו מובילים להורות קצת יותר מאוזנת. יהיה זמן לחשוב על כל זה עד שהילד יחזור לבעוט לאנשים בראש. רק בריאות.