מראה חד כיוונית בתוך הלב

כבר שנים שאני רוצה לעקוב אחרי הילדים שלי. לשתול מצלמות ומיקרופונים, לשגר סוכנים שינטרו וידווחו על כל תנועה של היעדים המודיעיניים שהם יוצאי חלצי.

הורים לילדים קטנים לא יבינו. הילדים שלהם הם קצת כמו הבדיחה על איך אתה יודע אם מישהו טבעוני – הוא כבר יגיד לך. עד גיל מסוים אתה נדון לשמוע הכל בפרוטרוט כשרוב המידע לא מרתק במיוחד, בלשון המעטה. מי עצבן בגן, כמה שערים הובקעו במשחק הכדורגל בבית הספר, לא בדיוק דוסטויבסקי. 

אני לא יודע לומר באיזו נקודה מתחילה דממת האלחוט. זה פיחות זוחל, לא שמים לב בהתחלה, והשקט מבורך. במקום אחר צהריים של משחקי קופסה וגינות שעשועים אתה מוצא את עצמך חופשי לנפשך. פתאום הם הולכים לחברים לבד, ולחוגים, ולצופים, ושטף המידע הלא נורא מעניין הופך לזרזיף. פתאום גר איתך בבית עוד אדם בוגר לכאורה, ואין לך מושג מה קורה בחיים שלו.

כשתומר היה בכיתה ח׳ תפסתי אותו מבריז מבית הספר. הוא יצא מהבית של אמא שלו, ובמקום לעלות על ההסעה צעד לבית שלי. אלא שבאותו בוקר התעוררתי באופן חריג מאוחר ממש, וכשיצאתי לעבודה נתקלתי בו בשביל הכניסה. שנינו קפאנו במקום. ואחרי בירור קצר ונזיפה מינורית אישרתי לו לזרום עם היום החופשי. עברו שנים עד שזה היכה בי פתאום – זו לא היתה ההברזה הראשונה. הוא נתפס פעם אחת, אבל רק האלים יודעים כמה פעמים הוא הצליח לנצח את המערכת. ולי לא היה מושג. 

כי ידע הוא כוח, ואי הידיעה מפחידה אותי. המכה שמפילה אותך היא זו שאתה לא רואה, ומה אם הילדים שלי עוברים דברים שהם לא חולקים איתי, וכשיתברר הנזק כבר יהיה מאוחר מדי? מה קורה כשהם מסתובבים שם בעולם ללא השגחה, בלי להחזיק לי את היד? 

מישהי אמרה לי השבוע שהיא היתה רוצה להתקין בתוך הלב של הבן שלה מראה חד כיוונית. היא רוצה לעקוב ולראות מה הוא מרגיש, מה הוא עובר באמת. זה מנצח את סוכנות הריגול שלי עם יד אחת קשורה מאחורי הגב. איזה רעיון מפתה, ולא משנה כמה ברור לי שהוא לא בריא. 

אחרי כל סיפור פציעת הברך של תומר שאלתי אותו למה ניהלנו שיחה פתוחה באמת על מה שעובר עליו רק בארבע בבוקר בחדר מיון. הוא חשב על זה רגע, וענה לי שאמא שלו ואני הם לא האנשים שהוא רוצה לדבר איתם. יש לו חברים שזה התפקיד שלהם. אתם, הוא אמר, רשת הביטחון. וחשבתי שזה בריא ומדויק והכרחי, שלב בהיפרדות הבלתי נמנעת. אבל אם רק הייתי יכול להתקין מצלמות בעולם ומראה חד כיוונית בלב שלו, הייתי עושה את זה עכשיו. יושב עם חבילת טישו ומנסה לא להתערב, ומחזיק אצבעות שיהיה בסדר.