מה אני מרגיש כשאני רואה שוטר

ניסיתי להיזכר בפעם האחרונה שבה עצר אותי שוטר, ואיך זה הרגיש. זה היה אי אז לפני הקורונה, חזרתי מבר, וליד פארק קריית ספר החשוך והנטוש ניגש אלי שוטר וביקש תעודת זהות. זה לא היה נעים, זה לא היה נורא. התחושה המרכזית היתה חוסר סבלנות. שיבדוק את התעודה וייתן לי להגיע הביתה. מטרד קל ותו לא.

נזכרתי בחוויה הלא משמעותית הזו כשקראתי השבוע על ההפגנות והעימותים סביב צדק לרפאל, הילד בן הארבע שנדרס בנתניה. ירד לכביש עם סבא שלו, ונדרס על ידי נהגת שלא עצרה לסייע. הילד אתיופי, יש לומר, כי במקרה הזה המוצא והצבע הם הכל. פיד הטוויטר שלי התמלא בציוצים שמסבירים – בעקיפין, בנימוס – למה ההפגנות מיותרות. למה לנהגת לא היה סיכוי לבלום בזמן, הבת שלה בעצם לא היתה באוטו, היא לא בדיוק לקחה אותו למוסך אחרי כדי להעלים סימנים ועוד ועוד. אז מה בעצם הם רוצים, המפגינים? 

הם רוצים את התחושה שהיתה לי כשהשוטר ההוא ניגש אלי בחשיכה. שמדובר במטרד, מהמורה בדרך הביתה. הוא הביט בתעודה, הרים את הראש אלי, וראה גבר לבן טיפוסי, אחד משלנו. מה הוא רואה כשהוא עוצר לבדיקה אתיופי? משהו אחר לגמרי, אם לשפוט לפי נתוני מבקר המדינה מ-2021. מספר המעצרים של נערים אתיופים הוא יותר מפי שלושה מחלקם באוכלוסייה. אצל בגירים זה רק פי שניים. הבדל של יום ולילה, שחור ולבן.

לפני כמה שנים דיברתי עם חברה על סיפור הכדורגלן האתיופי, יצחק אספה, שדרס והפקיר את ארי נשר. הדורס היה בן 19, התאונה כנראה בלתי נמנעת, הסיפור היה – כמו במקרה של רפאל – ההפקרה. ברור שהוא ברח, אמרה החברה. זה מה שלימדו אותו החיים. כשיש לך עסק עם הרשויות זו לא תהיה מכה קלה בכנף, מהמורה בדרך להמשך הקיום המוגן שלך. המערכת לא משרתת אותך או מגינה עליך, היא נגדך. אתה בצבע הלא נכון, במקום הלא נכון, לברוח זו התגובה האינסטיקטיבית, הבסיסית. 

אתיופים, ערבים ונשים יכולים להסתובב במרחב שבו אני קיים ולראות אותו ואת האנשים שבו אחרת לגמרי. הם חיים במציאות אלטרנטיבית. במקום שבו אני בן בית, הם חשודים או קרבנות פוטנציאלים. קל לבוא למפגינים בטענות, להסביר להם למה הם טועים ולא מבינים את הפרטים והדקויות. הכי קל, בעיקר אם לא היית צריך אף פעם להיכנס לנעליים שלהם ולהרגיש איך זה לצעוד בהן ברחוב. הם צועקים צדק לרפאל, ובעצם רוצים צדק, נקודה.