במעלית לשמיים

בפריז לפני המלחמה הגענו לסופו של התור המתפתל למגדל אייפל, נעמדנו מול אשנב מכירת הכרטיסים, ולרגע הפניתי מבט הצידה ולמעלה. מאוד למעלה.

יש שלוש אפשרויות כשזה מגיע להעפלה אל האייפל. הקומה הראשונה והשנייה נמצאות בבסיס הרחב יחסית של המגדל. יכולתי לראות את המעלית, ומאחוריה אנשים מטפסים למעלה בגרם המדרגות הצר. הקומה השלישית, מחוז חפצה של בת ה-12, נמצאת בקצה המגדל, בשפיץ הצר והגבוה להחריד. המחשבה על עמידה בקצהו של מגדל שנבנה בסוף המאה ה-19 גרמה לי לבחילה קלה. למה זה טוב.

שני כרטיסים לקומה השנייה, ביקשתי, ובת ה-12 עשתה פרצוף. הסתכלתי עליה, חשבתי על פחד הגבהים המיותר שלי, על השעה וקצת שהעברנו בהמתנה לרגע הזה, ועל העובדה שזו נסיעת הבת-מצווש שלה, והודעתי לגברת שמאחורי האשנב שבעצם לא. שני כרטיסים לקצה. הולכים עד הסוף. הפעם היה זה תורה של הקופאית לכרכם את פרצופה, אבל לא היה לי אכפת. קדימה, עד לקצה ומעבר לו. 

כדי לעלות לקומה הראשונה והשנייה נכנסים למעלית בעלת שני מפלסים שמזכירה הכלאה בין רכבל לאטובוס קומותיים לונדוני. היא נוסעת באלכסון ומרגישה יציבה למדי. בקומה השנייה – הרחבה והיציבה למדי – מחליפים מעלית. חסל סדר רכבל גדול ויציב שנע באלכסון מרגיע. עכשיו אנחנו בתא קטן שטס למעלה בקו אנכי, ולאן שלא נביט יש רק תהום צרפתית, האדמה מתרחקת, והכל מרגיש לא יציב. אני נאחז במעקה ובקצת הפאסון שנותר לי. 

למעלה המצב משתפר מעט. אנחנו צועדים על משטח צר יחסית שמקיף את קצה המגדל, ומביטים על פריז מגובה של יותר מ-300 מטר. המראה מרהיב, והתחושה היא של חוסר יציבות, כאילו רוח קלה מנדנדת את המגדל. עד כמה אפשר לסמוך על תחזוקה צרפתית, ומה הסיכוי שדווקא אנחנו ניכנס לסטטיסטיקה של אסון תיירות מרהיב במיוחד? 

אחרי שמיצינו תצפיות וסלפיז ובכלל, חזרנו למעלית. גם בירידה, נוסעי המעלית עומדים קפוצים, מנסים לשלוט בפחד הגבהים שלהם, מחכים להגיע כבר לקרקע יציבה. ואז הבחנתי במפעיל המעלית. הייתי עסוק מדי בשליטה עצמית בדרך למעלה, אבל הפעם הסתכלתי בו. הוא ישב בפינה, מולו לוח מכוונים שכלל שני כפתורים גדולים – למעלה ולמטה, אני מניח – וקרא ספר. מסביבו בני תמותה מפוחדים שתוהים אם הגיע יומם, והוא, משועמם, מעביר עוד יום עבודה בקריאה. 

רציתי לשאול אותו מה הוא קורא, אולי גם לתהות כמה זמן הוא כבר עובד בלנהוג מעלית לשחקים, אבל הייתי נבוך מדי, והנה הגענו. ירדנו אל אדמת פריז היציבה, והשארנו את מפעיל המעלית, בן אלים נישא שכמותו, מאחור.