נשאר רק לבכות

יש תמונה בשחור לבן של סבא שלי יורד מהבמה באחד מאינספור טקסי יום הזיכרון שאחרי המוות של אבי במלחמת יום כיפור. הפנים שלו בתמונה הם של איש שבור. לא משנה מה בא אחר כך, השמחה בנכד, האופי שלו שהכתיב חיי הנאות קטנות של איש אופטימי מיסודו, השבר נשאר שם.

ראיתי פנים דומות בחדר המיון לילדים באיכילוב לפני כמה שנים. הגעתי עם נגה בגלל איזה עניין קטן שנפתר מהר, והם היו שם. קודם ראיתי את הפנים של בני המשפחה, רק אחר כך שמעתי את הסיבה, אבל עמוק בפנים כבר ידעתי. הם הגיעו עם תינוק במצוקה, הטיפול לא הועיל. הבנתי בעיניים שלי את הביטוי ״חרב עליו עולמו״. ככה זה נראה. 

חשבתי על זה השבוע כשראיתי את התמונות של גדי איזנקוט נשבר בהלוויית בנו שנפל בעזה. גם הוא הצטרף למועדון בעלי הפנים החרבים.  

כל מהות התפקיד הנורא והמופלא הזה, הורה, היא להגן על הילד שלך. סבא וסבתא שלי הגיעו לארץ כדי להרחיק את בנם מאנטישמיות, מהדי השואה. הם בחרו באפשרות שבדרך לא דרך הסתיימה במותו. זה רדף אותם עד יומם האחרון. ואיזנקוט? מעבר לאבל התהומי שהוא ודאי מרגיש תהיתי מה עובר לו בראש, אילו נקודות בזמן שבהן היה יכול אולי להשפיע על הבחירות וההחלטות, על הגורל של בנו?

אחריות הורית היא עניין תרבותי וחמקמק. פעם ילדים התחתנו בגיל 15, היום הם ממשיכים לגור עם ההורים גם בגיל 30. אבל בלי קשר לדור או לתקופה יש רגע שבו ההורה מאבד שליטה, וכבר לא יכול לכוון את מסלול חיי הילד כרצונו. אני לא יודע לשים את האצבע על הנקודה שבה הילדים שלי התנתקו ממני והפכו לישויות עצמאיות. הנקודה שבה מה שאני אומר הפך להיות בגדר הצעה, המלצה בלבד, ומי מקשיב לי בכלל. אבל הפטור הזה מאחריות לא מגיע עם פטור מאשמה. זו מלכודת.

ההורים מניחים את היסודות. בחינוך, בבחירת סביבת המגורים, באינספור פעולות יומיומיות קטנות וגדולות שמעצבות אדם. אבל אז נלקחת מהם השליטה. הם הופכים לצופים מהצד. אבא שלי בחר את המסלול שלו, כולל שירות ביחידה קרבית וקצונה, וכך גם גל איזנקוט. להורים נותר להתנגד או לתמוך, להביע דעות ועמדות, אבל לא להיות שותפים אמיתיים להחלטה. רק אם קורה הנורא מכל, הדבר שאין לומר בקול רם, הם מוחזרים באחת לתפקיד המקורי, כפוי הטובה, וכל מה שנשאר זה לבכות.